..."כל הילדות שלי, כל הבגרות שלי עש המחלה הזאת גמרה אותך.
כן אמא מהפרעות אכילה מתים, כן אמא שמקיאים 30 שנה חוטפים דום לב.
נכון חבל?
לי חבל. חבל שאת לא פה, חבל שאבא שבור ומכונס בעצמו, חבל שברחנו לחו"ל
ולא מצאנו שקט. לרותם יש בנזוג מדהים ואת לא פה, ומתי היית פה, אמא?"...

ים של שתיקה   מתוך פורום "הפרעות אכילה" בתפוז:

מזל טוב. אתמול יום הולדת. רק עכשיו קמתי מהבכי והדמעות ואני כותבת לך.
אז איך עושים את זה אמא, איך חוגגים יום הולדת לאמא מתחת לאדמה?
כנראה שלא חוגגים. מתי בכלל חגגנו לך יום הולדת, אני זוכרת שפעם אני אבא ורותם עשינו לך מסיבת הפתעה, ואפילו שיחררו אותך מהאישפוז ואת באת הביתה, וכולו היה מקושט בבלונים ושלטים ולא התייחסת, אמרת תודה
שבכלל לא התכוונת אליה, ולהכת למיטה את והתת משקל שלך של ילדה קטנה.
רותם באה אחרייך, את מבינה אמא הינו מטומטמות וקטנות, חשבנו
שאם העוגת שוקולד תהיה מספיק יפה, את תתחילי לאכול.
התחלת לצרוח עליה ורותם יצאה בדמעות.
אבא הלך אחריה, סגר את הדלת וניסה לדבר איתך. אנחנו רצנו להתחבא מתחת למיטה, מחזיקות ידיים וסופרות עד שהריב הקבוע הזה יעלם.
למחרת כבר חזרת לאישפוז.
אחר כך לא העזנו לחגוג לך, לא העזנו לחגוג בכלל
לא היה איתך שום שמחה אמא, לא היה כייף, לא היו חיוכים
היו את והמחלה שלך. כל הילדות שלי, כל הבגרות שלי עש המחלה הזאת גמרה אותך.
כן אמא מהפרעות אכילה מתים, כן אמא שמקיאים 30 שנה חוטפים דום לב.
נכון חבל?
לי חבל. חבל שאת לא פה, חבל שאבא שבור ומכונס בעצמו, חבל שברחנו לחו"ל
ולא מצאנו שקט. לרותם יש בנזוג מדהים ואת לא פה, ומתי היית פה, אמא?
איפה היית בימים הראשונים של הגן? בכיתה א'? בחסטיבה? בתיכון? איפה היית?
בין אנורקסיה, בולימיה ואישפוזים.
איך בכלל העזת להכניס אותנו לחולי הזה? איך עשית ילדים שאת כ"כ חולה?
איך עשית ילדים ולא דאגת להם? והפקרת אותנו? ורצינו אותך כל כך.
איך רצתי אחרייך במחלקה והתחננתי אלייך, נדבקתי לרגל שלך ואז עזבתי כי היא הייתה כולה עצמות, בפחד עזבתי.
את יודעת איזו הרגשה זו לקבור אותך? את והדום לב המזדיין הזה שלך.
ללכת לבקר אותך בבית קברות? את יודעת איזו גהנום זה?
כל הדברים שרציתי להגיד לך לא אמרתי, לא היית שם!!
כל מה שרציתי ממך, לא קבלתי. ומה רציתי אמא? שתראי את הציור שלי, שתראה אותי, שתראה את הילדה שלך..
אהבת אותנו בכלל? אהבת יותר את הרזון זה מה שבטוח.
אחד הפסיכולוגיםפ שטיפלו בך, אמר שאת חולה, חולה מאוד
ולך אין סיכוי. והיום אני יודעת שיש סיכוי, היום אני יודעת שהיית יכולה
אם היית רוצה, אם היית מבינה מה באמת חשוב, אם היית רואה אותנו
שתי ילדות בנות 9 שבאות לבקר אותך ביום שבת במחלקה, אחלה סוף שבוע..
אני כועסת עלייך, כ"כ ואני מאוכזבת ממך על כל מה שלא נתת, על כל מה שלקחת.
על שהייתי צרכה להתחנן שתאכלי, שהייתי צרכה לראות אותך שכולך עצמות,
שהייתי צרכה לגור אצל סבתא כי נטרפה עלייך דעתך. שהייתי צרכה לקבור אותך
לקבור אמא שמעולם לא הכרתי, וכ"כ רציתי להכיר.
ואני האמנתי אמא, עד הרגע האחרון האמנתי שתחיי. הייתי בת 18 שהלכת, בכל השנים האלו היית חולה, בלי הפסק, אישפוזים, בדיקות ובעיקר הרבה ייאוש.
אבא לא מצטער, הוא אהב אותך והוא זכה בי וברותם- ואנחנו החיים שלו.
אבל אני מסתכלת עליו, איך הרגת אותו, איך הרסת אותו, איך השארת אותו בודד ושבור. ואני יודעת שהיית הטעות של חיו, ושמגיע לו יותר מאישה
שכל החיים שלה זה אוכל וצומות, ומשקל.
את היית מאוהבת במחלה, עד לקבר עד למוות היית מאוהבת בה.
וכלום לא היה חזק נגדה, אפילו לא הילדות שלך, אפילו לא האהבה שלך.
אתמול עבר בשקט, אבא חיבק אותי הרבה אמר שהוא מצטער
את מבינה אמא את גודל האבסורד? אבא שהחזיק אותנו בכל הכוח,
שנתן לנו חיים ושמחה שאת היית מאושפזת, שהיה בכל אירוע, שהגיע לכל יום הורים, שידע כל רגע מה קורה איתנו הוא מצטער?
ועל מה? "שלא הצלתי אותה" ואיך הוא היה יכול? איך מצילים מי שלא רוצה להנצל?
ואמרתי לו שהוא לא היה יכול, והוא לא אשם, ומגיע לו יותר.
וחיבקתי אותו חזק, כי הוא נשאר ולא הלך, ולא מת לי בין הידיים ולא
קברתי אותו כמו שקברתי אותך אמא. ולפחות תודה שבחרת את הגבר הנכון
שידאג לילדות שילדת ולא יכולת לגדל.
איזה יום הולדת עצוב, אפילו לאחל לך כלום אי אפשר ואת גוויה רקובה.
רק להגיד שאני אוהבת אותך כ"כ אמא, אני אוהבת אותך.

תשתפו אותנו,

*בבקשה ציינו גיל וכינוי!

לינט.

"החבר שלי בגד אז חשבתי שכל זה בגלל במשקל...וזה הטעות הענקית ביותר שעשיתי בחיים שלי.....אחרי שהפסקתי עם כל הפיגור הזה של לחתוך להקיעה וכ’ו זה שבגד בי עדיין רודף אחריי ויש לי חבר חדש שאמר לי בפרוש שאם אני מרזה עוד קילו הוא עוזב"

מה רק לא עשיתי לגוף שלי...כמה ששנתי אותו...החבר שלי בגד אז חשבתי שכל זה בגלל במשקל...וזה הטעות הענקית ביותר שעשיתי בחיים שלי.....אחרי שהפסקתי עם כל הפיגור הזה של לחתוך להקיעה וכ’ו זה שבגד בי עדיין רודף אחריי ויש לי חבר חדש שאמר לי בפרוש שאם אני מרזה עוד קילו הוא עוזב...וגם האקס אמר שמאז שהפסקתי עם השטויות אני נראת הרבה יותר טוב.....אבל עכשיו אני יורדת בלי שאני ארצה כי מערכת העיקול שלי דפוקה...אני כל כך רוצה שזה יפסק וזה לא קורה!!!!!!!! אז כל הבנות שמנסות להרזות בדרך הלא נכונה תחשבו עוד פעם ועוד פעם האם זה מה שאתן רוצות?!?!?!?!?
ואתן יודעות מה עוד...אם אתן רוצות להיות רזות...תלכו לרקוד, לחדר כושר..תעשו משו עם עצמכן ואל תחכו שהכל ינחת עליכן

מתמודד\ת או התמודדת עם הפרעות אכילה? רוצה לספר לנו על מה שעברת, על הנזקים שנגרמו או על איך שהצלחת לצאת מזה?

אמא, הבת שלך אנורקסית? איך אתם מתמודדים עם זה בתוך המשפחה?

תשתפו אותנו,

*בבקשה ציינו גיל וכינוי!

לינט.

את הסיפור הבא שלחה לנו all about me 001 מהבלוג

הסיפור שלי מתחיל כשהייתי בת 12 ...תמיד הייתי ילדה מלאה..אפעם לא היה אפשר להגיד עלי שאני רזה...

כל הזמן לחצו עליי..תעשי דיאטה..אל תשמיני...ובנוסף..הדבר הנורא מהכל! אבא שלי! הוא..שגרם לי להיכנס לזה..

 הייתי בסך הכל בת 12..וסבלתי ממנו..כל כך הרבה קללות..כל כך הרבה עלבונות..והשפלות..הוא היה אומר לי כמה שאני שמנה בערך מגיל 5..הוא כל הזמן היה רק מעיר לי על זה...

 ואומר לי שוב ושוב..את אותם קללות..אותם דברים..שרק גרמו לי להתחרפן מהכל..

 אז החלטתי..שאני יעשה דיאטה טובה..נכונה..עם 1300 קלוריות ליום פחות או יותר..

 התחלתי...עשיתי דיאטה חודש וירדתי 2 וחצי קילו..ולא עשיתי ספורט..פשוט כל הזמן רק ישבתי..ואז עבר ככה עוד חודש..ובכלל לא ירדתי..

 התחלתי להתייאש..שאני לא מצליחה להרזות..התחלתי להקיא..תאמת..הפעם הראשונה שהקאתי הייתה בכיתה ד'..אב זה לא כזה חשוב כרגע..פשוט ידעתי שאפשר להקיא אם דוחים אצבעות לפה..ועשיתי את זה..

 לאט לאט גיליתי את הבולמוסים...הייתי אוכלת המון ומקיאה את הכל..! לפחות כמעט את הכל..כל פעם שהקאתי רק חשבתי על הקללות של אבא שלי..הכל רץ לי בראש באותו רגע..כל האנשים שאמרו לי שאני שמנה..כל האנשים שאמרו לי תעשי דיאטה..כל מי שירד עלי כל הקללות הכל...

 הרגשתי כל כך טוב אחרי זה..כאילו שאני נקייה וטהורה..וכל הזעם יצא החוצה..הרגשתי רגועה מבפנים..אבל חסרת מנוחה ושקט...הרגתי טוב עם עצמי..אבל מסוחררת..

 התמכרתי להקיא..חצי שנה שלמה..הקאתי..לא עליתי..לא ירדתי..פשוט נהייתי חיוורת..הייתי מטר 63 ושקלתי 67 וחצי..וירדתי בדיאטה ל65

 אז..אחרי זה...החלטתי לעשות צום..של שלוש ימים..והצלחתי..למרות שהיה לי נורא קשה..אהבתי את הריקנות הזו..המחזור עדיין היה קיים...והצלחתי..

 ביום ה4 של הצום..סבא וסבתא לקחו אותי למסעדה..אז אמרתי עצמי שמותר..כי אני יקיא את זה בבית..

 אכלתי..כל כך מהר שבעתי..התפוצצתי..היה בא לי למות...הרגשתי שמנה יותר מתמיד..הרגשתי עם עצמי נורא עוד יותר..אבל אכלתי..כדי שהם לא ידעו על כלום..זה היה מן סוד כזה שהוא רק שלי..וזה היה הדרך שלי לפרוק הכל..

 ואז נכנסתי לשירותים..התכופפתי..וכמעט הכל יצא..בלי אצבעות..בלי כלום..פשוט יצא..הגוף התרגל להוציא את כל מה שנכנס אליו..

 חודש! חודש שלם כזה עבר עלי..לא אכלתי..רק שתיתי..וגם את זה הקאתי..ירדתי ל57 פחות או יותר..הרגשתי נורא אבל הרגשתי טוב..כל הרגשות היו סותרים אחד לשני!

 אחרי זה..שרזיתי המון..החלטתי שאני לא יכולה יותר..צעקתי מבפנים ואפחד לא שמע אותי..הרגשתי נורא...הראש.הסחרחורות..הריקנות..ההקאות של נוזלים שהיו לי בלי סוף..

 והחטלתי לבסוף לספר לאימא..זה היה נורא כואב..ונורא קשה לספר לה את זה..ישר התחלתי לבכות..וחיבקתי אותה..כמה שרשבתי איתה בתקופה האחרונה..הייתי כל כך עצבנית...כל כך הרגשתי רע...רבתי עם כולם..לא רציתי אנשים..לא רציתי לצאת..רק רציתי להרעיב את עצמי ולהמשיך להרזות!

 ואז אימא אמרה שהיא חייבת לקחת אותי לטיפול..ושזה חייב להיפסק..ואני הסכמתי איתה...כי רזיתי שזה יגמר כבר..לא רציתי להמשיך ככה..המחזור כבר נעלם..הרצון להרזות נשאר אותו דבר..אבל הגוף..לא יכל לעמוד בזה..וגמני לא..

 התאשפזתי(וגם התחלתי לעשן)..בשניידר..הייתי שם בסך הכל 4 ימים..חיברו לי אנפוזיה..לא אכלתי שם..אני פשוט רק נגעלתי מהאוכל ששם..אבל אימא לקחה אותי למקדולנס והיה שם סלט..אז אכלתי רק אותו במשך 4 ימים...ולא הקאתי..

 אבל אז...היה לי נורא כפליים..כשבאתי הביתה..התחלתי בטוב..ואז הגיעו הבולמוסים המפחידים שגרמו לי להעלות את הכל ואפילו יותר..הגעתי ל73 קילו!!!!

 שנאתי את עצמי יותר מכל דבר אחר ביקום!...לא יכולתי לראות את עצמי במראה...הייתי לובדת בגדים במידות כל כך גדולות כדי להסתיר את כמות השומן...

 התחלתי להיכנס שוב להכל..אבל לא להקאות..ללהרעיב..וכל פעם נכשלתי..אבל ירדתי..הכי רחוק הגעתי ל62..ועליתי הכל ל68...אבל למדתי כל כך הרבה...עברו מאז 3 ו10 חודשים כמעט

 והיום אני עושה דיאטה מסודרת עם ספורט...וירדתי כבר ל66.5 ז קרה מהר..אבל אני אוכלת...ולא מחסירה מהגוף דברים ובנוסף אחרי 7 חודשים שחזרתי מהאישפוז קיבלתי מחזור

 בנות תשמרו על עצמכן..אני מקווה שתלמדו ממני...ותנסו להפנים את זה..מה שקרה לי היה נורא...אני בטוחה שאני לא היחידה ולצערי לא האחרונה...

 תנסו לחיות עם עצמכם כמו שאתם...ואם אתם רוצים להרזות תעשו את זה נכון ובריא..אל תתחילו עם זה..תנסו להתרחק מזה..!

אוהבת את כולכםם :)

תודה רבה ששיתפת אותנו, אני מאחלת לך המון הצלחה ואני שמחה שבחרת בדרך החיים והבריאות זאת הדרך המשתלמת ביותר.

מצטערת שלא הגבתי לתגובות היום אני בלחץ מטורף, מחר אני אענה לכולם.

תמשיכו לשלוח סיפורים לאט לאט הם אוזלים לי ואני יודעת שיש לכם במה לשתף

לינט.