ואני היסטרית עכשיו עם דמעות בעיניים כי עכשיו שאני כותבת לך אני קולטת שזהו.. עוד כמה חודשים אני יהיה סתם מצבה. אני לא רוצה למות.. אני רוצה לחיות.

בת 17 רושמת:

עוד קילו אחרי קילו. ואני שוב עולה על המשקל ולא יורדת. עכשיו זה כבר 36. כולם קוראים לי חולה, דפוקה על כל הראש.. אני יודעת מה אומריפ. אחרים מקיפים לי את היד עם האצבעות שלהם ואומרים שזה יותר מדי. אפילו אמא כבר ויתרה עלי.. אין לה כוח יותר. ואני? אולי ויתרתי על עצמי בעבר. אבל עכשיו יש לי סיבות לחיות. כבר חמש שנים עם המחלה הארורה הזאת. חמש שנים של סבל. אני לא חושבת שיש מרכז בארץ שלא ניסיתי. כל פעם אני יוצאת ונכנסת אליהם מחדש. וזה לא עוזר.. הם רק דוחפים לי אוכל בכוח.. ואחרכך ימים שלמים אני לא אוכלת כלום. אני רוצה לחזור להיות כמו פעם שמנמנה מאושרת. אני מרגישה כל כך שמנה. ההיקפים לא מרזים יותר, אני צריכה עוד זה לא מספיק. אני מרגישה כל כך אבודה. אני נכנסת ויוצאת מזה.. זה כמו מעגל אין יציאה תמיד חייבים לזרום עם זה. כולם ויתרו עלי כבר וזה כואב.. אפילו אמא אמרה שכבר לא אכפת לה. אמא.. זאת שאמרה שתהיה שם תמיד גם כשאני כבר לא אוכל לקום מהספה. והמבטים של האנשים ברחוב.. כאילו הם ראו גוויה. אני כבר בקושי יוצאת. וכשאני נכנסת לחנות, תמיד אומרים לי שאין את המידות שלי או שולחים אותי לילדים.

והמחזור.. הוא כבר ממזמן הפסיק. אני לא זוכרת מתי היה לי.. החלום שלי להביא ילדים בזבל. הכל הרסתי לעצמי. הכל. אני בקושי באה לבית הספר.. רק כשאין לי סחרחורת בבוקר.. או שיש לי כוח לעמוד על הרגליים. ובשכבה כולם מדברים על זה.. בגרויות, אין לי אפילו אחת. מתמטיקה הצלחתי בתקופה שיצאתי מהמרכז אבל אחרכך חזרתי לזה שוב ובסוף לא עשיתי את הבגרות. כל היום בבית, אצל דיאטנית, במרכזים עוברת בין אחד לשני לשלישי.. ואף אחד לא יודע מה לעשות. וכולם כבר מיואשים. לפעמים נדמה לי שהם רק רוצים שאני אמות כבר. שהם יפטרו מהעול הזה. ואני כבר קבורה עוד מעט באדמה.. כמו שכולם אומרים אין לי סיכוי. ומצאתי את הבלוג שלך היום פעם ראשונה והחלטתי לכתוב את המכתב האחרון שלי על מה שלקח לי את החיים. זה התחיל בגיל 12, הייתי טיפשה.. נגררתי עם ילדה אחת לזה. היא כבר מתה לפני שנתיים, מדום לב. אתם קולטים בגי 15 היא מתה מדום לב?! הייתי בשוק. אבל ככה זה במחלה הזאת. זה אפילו לא מחלה, זה חלק ממני. מהאישיות שלי, זה כבר עמוק בפנים.. זה כמו לרצוח חלק ממני, רק שבמקרה שלי אני נותנת לאנורקסיה לרצוח אותי. עברתי הרבה, הספקתי הרבה. כנראה שככה זה יסתיים. כי אני לא רואה לזה סוף. ואני היסטרית עכשיו עם דמעות בעיניים כי עכשיו שאני כותבת לך אני קולטת שזהו.. עוד כמה חודשים אני יהיה סתם מצבה. אני לא רוצה למות.. אני רוצה לחיות. אני רוצה לחזור לעבר.. אבל אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. בפעם האחרונה כנראה.. כי בזמן האחרון אפילו לקום מהמיטה קשה לי..

אני מתחננת שתפני לבקשת עזרה, מכל אחד, בכל מקום, תבקשי עזרה. אם יש לי אפשרות לעזור לך תשלחי לי מייל אבל אני מתחננת שלא תזניחי את זה.

את יכולה בבקשה לשלוח לי מייל? אני מבקשת מאוד.

אנונימית, בת 15:

את השם שלי אני מעדיפה לא להגיד אבל אני בת 15 ואני עולה לכיתה י'..

הכל התחיל מזה שידיד שלי ניסה להתאבד.. בגללי..

בגלל האהבה שהייתה בינינו..

האהבה הייתה כל כך חזקה ובלתי ניתנת למימוש..

הייתי כל כך שבורה.. ונכנסתי לדכאון..

לא מספיק שהייתי כל כך הרבה זמן על אלכוהול בלתי מבוקר,

חתכים מטורפים והסנפות בלתי נפסקות  גם עברתי הטרדה מינית..

אני מעדיפה לחשוב שלא.. כיוון שהדבר היחידי שזכור לי הוא חור שחור..

אני מסתכלת אחורה בזמן ורואה רק חור שחור עצום בזיכרון.. חור כואב..

 חור שמהבהב לי כל פעם שאני מתקרבת למקום הזה לבנאדם הזה..

 חור מכאיב.. אבל אני משתכנעת.. זה כלום.. רק עוד שריטה שיש לי במוח..

ניסיתי להתאבד.. כמה פעמים...עד שלבסוף לא יכולתי יותר..

 לא נתנו לי.. כל פעם עצרו אותי איכשהו.. זה היה נוראי.. החלטתי..

הדרך היחידה הלא כואבת והמוסתרת עכשיו היא אנה..כן..

נכנסתי למחלה הזו רק כי זה היה הדבר היחידי שעוד לא ניסיתי..

אחר כך זה כבר הפך להיות עניין של מצוד..

פשוט צייד מטורף.. אחרי הרזון הזה.. אחרי הצלעות היפות..

 שיבלטו כמה שיותר קדימה.. לצלם את עצמי מרזה ומרזה.. לא לאכול..

להרגיש את הרעב הזה את הריקנות.. להיות גאה.. שהכנסתי רק מאה לגוף..

או שאם הכנסתי יותר אז ששלשלתי את הנשמה שלי..

הידרדרתי.. חתכתי כל כך הרבה.. היד מלאה חתכים כואבים צורמים.. ולא מרפים..

כואב לי כל הגוף.. התמוטתי לפני יומיים.. נפלתי וכמעט ו..

אז החלטתי עכשיו רק על חומרים משלשלים.. אז אני אוכלת כמעט כרגיל ואני חיה רק על משלשלים.. אבל לא יכולה יותר..

לא יכולה לראות אותה כל כך עצובה כועסת עלי.. בתוך הראש שלי.. היא מאוכזבת ממני...

כל פעם שמשהו נכנס לפה אנה שם כדי להטיף.. אני לא יכולה יותר לשמוע את הקול שלה בתוכי..

זה הורג אותי..

החודש הזה קיבלתי מחזור.. אחרי המון זמן שלא קיבלתי..

 הייתי מאושרת מצד אחד..

 אבל הפרצוף של אנה מוטבע בתוך הראש הפרצוף הזה של האכזבה הכה גדולה ממני.. בכיתי .. כל כך הרבה..

אבל החלטתי.. לי כבר לא אכפת מהחיים שלי.. לא איכפת לי כבר.. רק רציתי להיות רזה להיות שלד.. בקשה גדולה מידי?

החלטתי אנה הרגה לי את הנפש.. אנה הרגה אותי.. ואני אהרוג אותה חזרה..

אני מוכנה לשאת בתוצאות.. ואם אצטרך למות יחד איתה אעשה זאת.. רק להעלים אותה כבר.. כי היא לא עוזבת..

רק נשארת שם בתוך הראש מדברת.. גורמת לך לשמוע קולות כל שנייה ושנייה בחייך.. כל כך קשה... כל כך כואב..כל כך צורם..

אנה תמות.. בקקרוב.. ויש לי בקשה.. בקשה לכל אלה שעכשיו תמימות ולא מבינות.. ונכנסות לזה מרצון.. כי הן רוצות את אנה כחלק מהחיים שלהן..

אל תעשו את זה.. היא תשחוט כל חלק וחלק בראש שלכם.. כל חלק וחלק במחשבה שלכם יהפוך להיות שלה.. אתם לא תוכלו לעשות כבר כלום לבד.. אנה תעשה הכל בשבילכם.. אל תעשו את זה.. כי זה לא נעלם.. זה חוזר כל הזמן.. ברגע שאנה נכנסת לראש שלכן יש רק דרך אחת להוציא אותה.. והיא הדרך שבה אני הולכת להוציא אותה.. אני הולכת להרוג את אנה.. אל תגיעו למצב הזה..

אל תעשו את זה לעצמכן..

תשמרו על עצמכן.. כי אין דרך חזרה.. פשוט אין..

 לא מהכדורים לא מההסנפות לא מהחתכים לא מהאלכוהול לא מהדיכאון ובמיוחד..

לא מאנה..

היו שלום..

אנה לנצח..

מזכירה לכם בלוגים חשובים לא פחות, הטרדות מיניות והטרדות בכלל.

חרם נוסף על דוגמניות רזות מדיי.

לכל אחד שיש אפשרות לעזור לי ברכישת מנוי לבלוג, זה יעזור לי בהרבה להפיצו וכמו כן יקל מאוד בפרסום הפוסטים, אני אודה מאוד, לי אישית אין כעת אפשרות כזאת.

במידה ואתם מעוניינים לפרסם פה את מה שעבר עליכם, איך הכול התחיל, איך התמודדתם, איך אתם מתמודדים, איך אנשים אתם מכירים כבר לא קיבלו הזמדנות להתמודד, כל דבר הקשור להפרעות אכילה בעיקר חוויות אישיות אתם מוזמנים לשלוח לי במייל ואני אפרסם.

עם לינק לבלוג, בלי לינק לבלוג, עם שם ובלי שם, בכל דרך שתרצו אני כאן

ככל שנפרסם יותר מקרים, ככל שננסה לשנות אנחנו נצליח ובזה אני בטוחה. נפתחה טבעת "נלחמים בהפרעות אכילה" וכל אחד שתומך מוזמן להצטרף.

אני מחכה לסיפורים שלכם וכול תמיכה נוספת בבלוג ועזרה להפיצו תתקבל בברכה.

לינט.

את הסיפור הבא שלחה לנו אנונימית.

אחותי, שגדולה ממני בשנתיים, התחילה לפתח טיפה לפני פסח 2004 אם אני לא טועה אנורקסיה.

אני כיום בת 13 ו... קיבלתי מחזור לפני שנה וחודש בערך, אחותי בתקופה הזאת עדיין הייתה בתת משקל. עד כמה כואב לדעת שאני מקבלת מחזור כל חודש ואחותי לא? מאוד.

היא כיום מתגברת על המחלה, אני חושבת שהתחילה לקבל את המחזור, והיא גם די מקפידה על התזונה, למרות הנפילות, שבהן היא לא אוכלת מערב עד ערב למשל... או שהיא בוכה לאחר שמקבלת מחמאה שהיא נראית טוב לאחר שהעלתה קצת במשקלה. בכיתה ו', הייתה תקופה ששקלתי כמוה, וזה באמת נוראי. היא נתנה לי מכנס שקטן עליה, ואחרי 3 חודשים ביקשה אותו חזרה ואז הוא התאים לה ואפילו היה מעט גדול. לא ראיתי את הרזון בעיניים, ראיתי את הרזון מבפנים. כשרואים תהליך מתקיים, לא שמים לב לתוצאות החיצוניות, כי רואים כל יום את התהליך ולא שמים לב להבדל של הקילו או שניים האלה... שמים לב להתמוטטות המנטלית.

אחותי, יוצאת מזה. היא כבר לא מתעמלת באובססיביות ואוכלת קערת סלט ליום. היא אוכלת ארוחות נורמליות ונמצאת בהשגחת תזונאית. היא ידעה לבקש עזרה, בניגוד לאחרות שסירבו ליד רכה שמושטת. היא הצילה את עצמה, למרות ההתנגדות של המפלצת שחיה בתוכה. היא רצתה לחיות והיא אוהבת את החיים עד כמה שידוע לי.

אבל היא תמיד, תישאר יותר נמוכה ממני.

אני שמחה שהיא משתקמת אני מאחלת לה רק הצלחה.