|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
ואני לא מאמינה שאני שוב חוזרת לזה. עד שהפסקתי.
זה לא משנה כמה אנשים עוצרים אותך ברחוב ואומרים לך שאתה יפה. זה כבר לא משנה אם הבן אדם שאת אוהבת מתחיל איתך פתאום.
כולם עושים את זה מרחמים ככה זה נראה.
"השמנה הזאת", "המסכנה הזאת שצריכה להרעיב את עצמה בשביל לא להיראות כמו פרה".
היא פרסמה כאן קטע, כיום זה מציף אותה מחדש:
אני כבר רשמתי לפה פעם.
אחרי שרשמתי פה, חזרתי לזה.
הפעם לבולימיה. אני אספר לכם את זה בדרך משונה. אני לא מוצאת דרך אחרת לפרוק את מה שיש לי על הלב.
זה לא משנה כמה אנשים עוצרים אותך ברחוב ואומרים לך שאתה יפה. זה כבר לא משנה אם הבן אדם שאת אוהבת מתחיל איתך פתאום.
כולם עושים את זה מרחמים ככה זה נראה.
"השמנה הזאת", "המסכנה הזאת שצריכה להרעיב את עצמה בשביל לא להיראות כמו פרה".
אתה יורד ועולה מהמשקל. אפילו את הגרמים אתה מחשב.
כל יום בבוקר, בצהריים, בערב, בלילה. אחרי ארוחה שאמא הכריחה אותי לאכול, ואחרי הריצה המטורפת שעשיתי.
לפני שהקאתי ואחרי שהקאתי את הנשמה שלי בשירותים.
ואתה תמיד מרגיש שמן. גם אם תקיא את כל מה שיש לך בבטן, עדיין יהיו שם צדדים ובטן עגלגלה.
ורגליים שמנמנות שלא יכולות ללבוש את החצאיות מיני "החמודות" האלה שכולם לובשות.
שעות אני מסתכלת במראה, נגעלת מעצמי.
אני רואה רק את השומנים שחונקים אותי מכל מקום.
ותמיד שאומרים לי שרזיתי ושאני חיוורת וקוראים לי אנורקסית אני חושבת שזה בציניות ופשוט לא נעים להגיד פרה.
ואמא מתחילה לדאוג.. כשאני לא אוכלת. ואז היא יושבת לידי, מרחמת עלי.. הבת השמנה שלה.. וממש כמו ילדה קטנה היא מאכילה אותי.
ואחרכך שהיא לא רואה, הכל עולה למעלה.. וזה פשוט מתבקש לפרוש לשירותיים ולהוציא הכל.
והמשקל נתקע, 41.. לפעמים זה 40.9 לא פחות.
ואני מבלה כל היום בחדר כושר.. וריצה של שעה אולי שעתיים בלילה.
אבל זה לא עוזר, חייבים להקיא זה לא מספיק רק ספורט.
ולפעמים אני נשבעת לעצמי שזאת הפעם האחרונה וזה לא קורה יותר, ואחרכך אני כבר רגילה להקיא.. הקיא כבר עולה למעלה בטבעיות.
אני כבר לא שולטת בזה.
אני שונאת את עצמי, אני שונאת את הגוף הזה, למה לי יש גוף כל כך שמן.
ואני לא מאמינה שאני שוב חוזרת לזה. עד שהפסקתי.
פשוט כל הדברים שרשמתי פה בפעם הקודמת הציפו אותי מחדש. פרה מטומטמת, העוזר גננת, החבר שזרק אותי.
אני לא התגברתי על כלום.
בפעם הקודמת זאת פשוט הייתה "הצגה" להראות שאני חזקה, שיפסיקו כבר לעקוב אחרי לשירותים ולהאכיל אותי כמו ילדה קטנה.
אבל בפנים הרגשתי יותר חרא מתמיד. אכלתי ורק עליתי יותר..
אני לא יכולה יותר. עכשיו אני שוב הולכת לשירותים. אני לא יודעת איך לצאת מזה.. אני מסתבכת יותר ויותר
פרה מטומטמת.
אפשר לשנות,
טלפונים + פורומים לעזרה וגם תוכנית מניעה.
מי שעדיין לא ראה את הכתבה או מעוניין להגיב
לכניסה לכתבה לחצו כאן.
*למי שיכול לסרוק לי את הכתבה שפורסמה במעריב לנוער, אודה מאוד.
אענה לכל האימיילים והתגובות שלכם עד יום ראשון. סליחה על ההמתנה.
פורסם בפוליטינט, תמשיכו להצביע.
| |
עסקתי בספורט בצורה אובססיבית- ירדתי 9 ק"ג בחודשיים.
"בהתחלה הכחשתי את הכל, אמרתי לה שאני לא כתבתי כלום, שאני לא בולימית וששום דבר מזה לא נכון, בסופו של דבר סיפרתי לה את האמת, היא לא הפסיקה לבכות, כאב לי עליה יותר מאשר על עצמי כי היא סובלת בגללי"
M.D.D (לא השארת כינוי, לקחתי את רשי התיבות של הבלוג שלך), רשמה:
אף פעם אני לא זוכרת את עצמי בתור מישהי רזה, הייתי ילדה מלאה ואחר כך נערה שמנה והרגשתי רע מאוד עם עצמי, הרגשתי כלואה בתוך גוף שהוא לא שלי.
בכיתה ו' חברה שלי רזתה המון!... אני כל כך קנאתי בה, רציתי גם ולא הלך לי. שנים שניסתי להרזות ושום דבר לא הלך.
חופש אחרי כיתה ט' נרשמתי למון כושר ביחד עם חברה שלי, היא הורידה 10 ק"ג ואני בקושי 2... הרגשתי כל כל רע, חשבתי כבר שאני השאר עם הגוף הזה לנצח.
באמצע כיתה י' כבר הבנתי שאם אני צריכה להרזות סופית אני פשוט צריכה לסתום את הפה, אבל זה לא הלך אז התחלתי להקיא...
יום אחד בלסתי יותר מידי והחלטתי שאני חייבת להוציא את זה איכשהו, הייתי ילדה דיי עצלנית ולעסוק בספורט ממש לא היה לי כוח, אז פעם ראשונה בחיים שלי דחפתי אצבעות לפה. בהתחלה זה לא הצליח אבל אז לאט לאט מצאתי שיטות, התחלתי לשתות הרבה מים כדי שהכל יצא ועוד כל מיני דברים שעכשיו כשאני נזכרת בהם מעבירים בי חלחלה.
הייתי במצב הזה שלוש חודשים, הייתי מקאיה יום יום, פעמיים או שלוש והרגתי גרועה, הסתרתי הכל מכולם, הרגשתי שאני עושה משהו אסור וידעתי את זה אבל לא יכולתי להפסיק, היו לי סחרחורות, היו המון דברים אבל בתקופה הזאת לא רזיתי בגרוש כי בכל זאת כמה שמקיאים לא הכל יוצא מהגוף.
יום אחד כשחזרתי מבצפר ראיתי את אחותי בוכה, ממש בוכה, באתי עליה ושאלתי אותה מה קרה? היא הסתכלה עליי והתחילה לבכות עוד יותר...
פה נדמה לי שפתאום קלטתי את הנקודה, היא בטוח יודעת, בטוח...
היא אמרה לי שהיא ראתה הודעה שכתבתי בפורום הפרעות אכילה כשנכנסה בטעות מההיסטורי במחשב (ואני מפגרת שכחתי למחוק...), היא ראתה הכל, על הסחרחורות, על ההקאות... פתאום הרגשתי כאילו שאני ערומה מול המונים, לא ידעתי מה להגיד לה.
בהתחלה הכחשתי את הכל, אמרתי לה שאני לא כתבתי כלום, שאני לא בולימית וששום דבר מזה לא נכון, בסופו של דבר סיפרתי לה את האמת, היא לא הפסיקה לבכות, כאב לי עליה יותר מאשר על עצמי כי היא סובלת בגללי.
בקשתי ממנה לא לספר כלום לאמא שלי, אמרתי לה שאני מפסיקה עם זה לגמרי ומעכשיו אני יודעת מזה עושה ושאי בחיים יותר לא הקיא אבל ההבטחה שלי לא נשמרה זמן רב.
וכך גם לא של אחותי.
יום אחרי אמא שלי קראה לי לשיחה, היא אמרה לי שהיא יודעת, אני לא ידעתי מה להגיד, הרגשתי כאילו כל המדינה יודעת על הסוד שלי, הרגשתי כל כך... אני אפילו לא יודעת לתאר את ההרגשה הזאת כשמתמודדים עם אמא שיודעת שיש לך הפרעות אכילה.
אמא שלי רצתה לקחת אותי לפסיכולוג, אמרתי לה שבחיים יותר לא תזכיר את זה ואפילו אם היא תנסה אני יברח מהבית והיא לא תראה אותי יותר בחיים.
הבטחתי לה שאני חוזרת למוטב ושאני באמת יפסיק להקיא והפעם באמת באמת שהתכוונתי.
לקחתי את עצמי בידים, הפסקתי להקיא, התחלתי לאכול נכון אבל עסקתי בספורט בצורה אובססיבית- ירדתי 9 ק"ג בחודשיים.
אמא ידעה שאני עושה את זה נכון ובריא ושאני לא מקיאה יותר אבל הדאגה הייתה עדיין שם, הרגשתי כל הזמן עין שבוחנת מה אני אוכל, וכשאני נכנסת לשירותים אז מישהו תמיד מסתובב ליד אם יש רעשים.
הרגשתי כל כך רע עם העובדה שלא סומכים עליי אבל ידעתי שאני גרמתי למצב הזה...
אחר כך היו הקאות פה ושם אבל זה היה רק כשהיו שבירות שלא יכולתי להתגבר עליהן, פעם אחרונה הייתה כשראיתי את הקטס של מיס יוניברס וכרגע כל יום בשבילי זאת מלחמה כי אני לא חוזרת יותר לבור שאיכשהו הצלחתי לצאת ממנו.
נ.ב- בינתיים אני כבר 12 ק"ג פחות אבל זה עדיין לא אומר שאני מרגישה רזה וזה מש שמפחיד אותי יותר מכל...
הסיפורים מתחילים להיגמר,
חוויות? דיעות?
פורסם בפוליטנט, אל תשכחו להצביע.
*נוספה פינה בצד ימין של לינקים לסיפורים תחת קטגוריות שונות, אם עברתם על סיפור ואתם חושבים שאפשר לשייך אותו לעוד קטגוריה או לפתוח אחת חדשה, תרשמו לי.
| |
 והיא ליפני שבוע צחקה שאני ניראת כמו אנורקסית.
Alter_Ego אישרה לי לפרסם קטעים מהבלוג שלה, מדובר בבחורה בת 17. מדיי פעם אני אפרסם קטעים שהיא רשמה.
3/10/2006:
"סביר להניח שאף אחת מכן לא תבין מה אני רוצה היום.
לא כי אתן טיפשות חס וחלילה.אלא כי אני פשוט איבדתי את כל שפיות דעתי.
אלא שקוראות פה קבוע, בטח קראו ליפני כמה פוסטים את הטרוניות שלי שאני לא יכולה לאכול בגט מסכן.
ובכן.
אז היום ניכנסתי לקפיטריה.והסתכלתי על מושא התועבה.
ברחתי כשהמוכר שאל אם אני רוצה.
כן,הוא כניראה חושב שאני לא שפויה."
"אני לא רגילה שאומרים לי לאכול.ככה סתם.
אמא למשל, קנתה לי לחמניה טריה פעם.והתישבתי לאכול ממנה קצת.
והיא אמרה "זה משמין אבל"
אבל למה פאקינג קנית???
ועוד יומיים אחרי זה היא הצהירה שהיא פוחדת שאני אהיה אנורקסית.שתבינו באיזה בית אני חיה."
"אח"כ סיפרתי לחברה שאכלתי.והיא אמרה "שיואו את יודעת כמה קלוריות זה???"
והיא ליפני שבוע צחקה שאני ניראת כמו אנורקסית.
ברור שאני לא.אבל תיראו במה אני מוקפת.שונאת אנשים שמדברים רק כדי לשרוף קלוריות."
1/10/2006:
"לסלוח על ימים של צום (המקסימום שהגעתי זה רק 9 ימים ברצף)
לסלוח על ה3 שעות אופניים
לסלוח על כל מה שהכנסתי לגוף שלי שהזיק לו.
לסלוח על הגאווה הלא מובנת הזו שזורמת לי בוורידים."
"וכל מה שאני יודעת, זה שאם היתי רזה, הוא היה פה.
אם היתי רזה הוא היה מחבק אותי
אבל הוא לא.כי אני לא רזה.ומי יחבק ילדה שמנה?
גועל נפש.למה לחבק שמנות?השומן מחבק אותן."
"
מכינה ירקות.25 ק"ל למאה גרם.
מתפוצצת הבטן,וכואב.ומנופח.
מתחרטת.
מסתכלת על כדורים.
רק כמה, כדי ללכת.
והכל ייגמר."
חיבוק גדול, אפשר לעבור את זה, אפשר להוציא את המחשבות הללו מהראש, אפשר לפנות לעזרה- זאת לא בושה.
אפשר לעשות הכול בדרכים בטוחות שלא הורסות את הבריאות, הכול אפשרי עם קצת רצון ועזרה. 
מזכירה שוב את מוקדי התמיכה כאן.
| |
לעיתים זה לאכול המון, הרבה יותר משהיא יכולה ואז ללכת להקיא הכל.
"תוך כדי "אין לי כח רצון, אני לעולם לא ארזה, אני תמיד אשאר שמנה" זה ידיעה שהכל היה מסתדר אם רק הייתה מרזה, לעיתים זה לאכול המון, הרבה יותר משהיא יכולה ואז ללכת להקיא הכל. זה תמיד לשים לב למה שהיא אוכלת, כמה הוא משמין"
אריאל בת 18 , 71 קילו על 1.72 מטר:
אז ככה, סיפור די שונה על הפרעת אכילה טיפה פחות פופולרית.
זה מתחיל עם ילדה די מלאה, ואמא שלא בכוונת זדון גורמת לה להרגיש ממש רע עם עצמה, זה מתחיל בגיר צעיר כלכך 9-10, כבר אז לשים לב לכל דבר שנכנס לפה, לנסות להרזות ובעיקר להרגיש רע כי לא מצליחה. זה ממשיך דווקא בדרך הידועה, ילדה בת 14 מדוכאת שחושבת שאם תרזה הכל יהיה יותר טוב. אז זה מה שהיא עושה. והיא דווקא מצליחה, ומרגישה טוב עם עצמה כי היא הורידה 8 קילו בחודש. וזה חתיכת הישג ואנשים טוענים שהיא נעלמת להם בהתחלה בחיוך, אחרכך בדאגה. אבל משם, הסיפור לוקח תפנית חדה. לא, היא לא כמו כל השאר, היא לא מתחילה להרזות ולהעלם באמת. אין לה מספיק כח והיא שוברת את הדיאטה. ומאז, 4 שנים היא על אותו מסלול קבוע. " ממחר דיאטה" וזה מחזיק לעיתים יום, ויומיים, חודש. וזה נגמר תמיד בלילה של הליכות הלוך חזור מהמקרר לחדר, עם משהו אחר ביד. תוך כדי "אין לי כח רצון, אני לעולם לא ארזה, אני תמיד אשאר שמנה" זה ידיעה שהכל היה מסתדר אם רק הייתה מרזה, לעיתים זה לאכול המון, הרבה יותר משהיא יכולה ואז ללכת להקיא הכל. זה תמיד לשים לב למה שהיא אוכלת, כמה הוא משמין, כמה היא דבה. תמיד להרגיש אשמה לאכול בציבור, תמיד לספר שאכלה פחות משאכלה באמת. תמיד להרגיש חוסר נוחות כשמדברים על אוכל, או על משקל. וההרגשה התמידית כאילו העולם סובב תמיד על איך היא נראית היום, אם הבגד משמין או מרזה אותה, מה היא תאכל היום ולמה כלכך הרבה. הרגשה רעה כלכך אז כדי להעלים אותה היא תלך למקרר ותמצא משהו לאכול. ועוד משהו. ועוד משהו.
| |
את היית מאוהבת במחלה, עד לקבר עד למוות היית מאוהבת בה.
..."כל הילדות שלי, כל הבגרות שלי עש המחלה הזאת גמרה אותך.
כן אמא מהפרעות אכילה מתים, כן אמא שמקיאים 30 שנה חוטפים דום לב.
נכון חבל?
לי חבל. חבל שאת לא פה, חבל שאבא שבור ומכונס בעצמו, חבל שברחנו לחו"ל
ולא מצאנו שקט. לרותם יש בנזוג מדהים ואת לא פה, ומתי היית פה, אמא?"...
ים של שתיקה מתוך פורום "הפרעות אכילה" בתפוז:
מזל טוב. אתמול יום הולדת. רק עכשיו קמתי מהבכי והדמעות ואני כותבת לך.
אז איך עושים את זה אמא, איך חוגגים יום הולדת לאמא מתחת לאדמה?
כנראה שלא חוגגים. מתי בכלל חגגנו לך יום הולדת, אני זוכרת שפעם אני אבא ורותם עשינו לך מסיבת הפתעה, ואפילו שיחררו אותך מהאישפוז ואת באת הביתה, וכולו היה מקושט בבלונים ושלטים ולא התייחסת, אמרת תודה
שבכלל לא התכוונת אליה, ולהכת למיטה את והתת משקל שלך של ילדה קטנה.
רותם באה אחרייך, את מבינה אמא הינו מטומטמות וקטנות, חשבנו
שאם העוגת שוקולד תהיה מספיק יפה, את תתחילי לאכול.
התחלת לצרוח עליה ורותם יצאה בדמעות.
אבא הלך אחריה, סגר את הדלת וניסה לדבר איתך. אנחנו רצנו להתחבא מתחת למיטה, מחזיקות ידיים וסופרות עד שהריב הקבוע הזה יעלם.
למחרת כבר חזרת לאישפוז.
אחר כך לא העזנו לחגוג לך, לא העזנו לחגוג בכלל
לא היה איתך שום שמחה אמא, לא היה כייף, לא היו חיוכים
היו את והמחלה שלך. כל הילדות שלי, כל הבגרות שלי עש המחלה הזאת גמרה אותך.
כן אמא מהפרעות אכילה מתים, כן אמא שמקיאים 30 שנה חוטפים דום לב.
נכון חבל?
לי חבל. חבל שאת לא פה, חבל שאבא שבור ומכונס בעצמו, חבל שברחנו לחו"ל
ולא מצאנו שקט. לרותם יש בנזוג מדהים ואת לא פה, ומתי היית פה, אמא?
איפה היית בימים הראשונים של הגן? בכיתה א'? בחסטיבה? בתיכון? איפה היית?
בין אנורקסיה, בולימיה ואישפוזים.
איך בכלל העזת להכניס אותנו לחולי הזה? איך עשית ילדים שאת כ"כ חולה?
איך עשית ילדים ולא דאגת להם? והפקרת אותנו? ורצינו אותך כל כך.
איך רצתי אחרייך במחלקה והתחננתי אלייך, נדבקתי לרגל שלך ואז עזבתי כי היא הייתה כולה עצמות, בפחד עזבתי.
את יודעת איזו הרגשה זו לקבור אותך? את והדום לב המזדיין הזה שלך.
ללכת לבקר אותך בבית קברות? את יודעת איזו גהנום זה?
כל הדברים שרציתי להגיד לך לא אמרתי, לא היית שם!!
כל מה שרציתי ממך, לא קבלתי. ומה רציתי אמא? שתראי את הציור שלי, שתראה אותי, שתראה את הילדה שלך..
אהבת אותנו בכלל? אהבת יותר את הרזון זה מה שבטוח.
אחד הפסיכולוגיםפ שטיפלו בך, אמר שאת חולה, חולה מאוד
ולך אין סיכוי. והיום אני יודעת שיש סיכוי, היום אני יודעת שהיית יכולה
אם היית רוצה, אם היית מבינה מה באמת חשוב, אם היית רואה אותנו
שתי ילדות בנות 9 שבאות לבקר אותך ביום שבת במחלקה, אחלה סוף שבוע..
אני כועסת עלייך, כ"כ ואני מאוכזבת ממך על כל מה שלא נתת, על כל מה שלקחת.
על שהייתי צרכה להתחנן שתאכלי, שהייתי צרכה לראות אותך שכולך עצמות,
שהייתי צרכה לגור אצל סבתא כי נטרפה עלייך דעתך. שהייתי צרכה לקבור אותך
לקבור אמא שמעולם לא הכרתי, וכ"כ רציתי להכיר.
ואני האמנתי אמא, עד הרגע האחרון האמנתי שתחיי. הייתי בת 18 שהלכת, בכל השנים האלו היית חולה, בלי הפסק, אישפוזים, בדיקות ובעיקר הרבה ייאוש.
אבא לא מצטער, הוא אהב אותך והוא זכה בי וברותם- ואנחנו החיים שלו.
אבל אני מסתכלת עליו, איך הרגת אותו, איך הרסת אותו, איך השארת אותו בודד ושבור. ואני יודעת שהיית הטעות של חיו, ושמגיע לו יותר מאישה
שכל החיים שלה זה אוכל וצומות, ומשקל.
את היית מאוהבת במחלה, עד לקבר עד למוות היית מאוהבת בה.
וכלום לא היה חזק נגדה, אפילו לא הילדות שלך, אפילו לא האהבה שלך.
אתמול עבר בשקט, אבא חיבק אותי הרבה אמר שהוא מצטער
את מבינה אמא את גודל האבסורד? אבא שהחזיק אותנו בכל הכוח,
שנתן לנו חיים ושמחה שאת היית מאושפזת, שהיה בכל אירוע, שהגיע לכל יום הורים, שידע כל רגע מה קורה איתנו הוא מצטער?
ועל מה? "שלא הצלתי אותה" ואיך הוא היה יכול? איך מצילים מי שלא רוצה להנצל?
ואמרתי לו שהוא לא היה יכול, והוא לא אשם, ומגיע לו יותר.
וחיבקתי אותו חזק, כי הוא נשאר ולא הלך, ולא מת לי בין הידיים ולא
קברתי אותו כמו שקברתי אותך אמא. ולפחות תודה שבחרת את הגבר הנכון
שידאג לילדות שילדת ולא יכולת לגדל.
איזה יום הולדת עצוב, אפילו לאחל לך כלום אי אפשר ואת גוויה רקובה.
רק להגיד שאני אוהבת אותך כ"כ אמא, אני אוהבת אותך.
תשתפו אותנו,
*בבקשה ציינו גיל וכינוי!
לינט.
| |
| כינוי:
מין: נקבה
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
