האסלה קצת מפחידה כשמתקרבים אליה. יש שם דרך חיים חדשה שקוראת לך;

אחרי כל השמות, אחרי כל ההשוואות ואחרי כל הדמעות, את יודעת שזאת הדרך היחידה לצאת מזה.

זאת החלטה שלא תשכח, כי אחריה, כידוע, יש מקום אחר לגמרי ממה שחשבת עד היום.

a-b "התחלתי את ה'דיאטה' הזאת במשקל 55 על גובה 166, בתוך שבועיים שלושה":

בתור ילדה הייתי שמנמונת, ובמעבר לחטיבה עשיתי דיאטה מסודרת עם דיאטנית והורדתי את רוב הקילוגרמים העודפים. אני לא יודעת אם להגיד שנהייתי רזה או לא אבל ככה לפחות ראו אותי, אבל עדיין- אחרי הדיאטה הזאת ועד היום אני עדיין רואה את עצמי כילדה השמנה הזאת...

משך שנים ניסיתי להפחית במשקל עוד קצת ולהוריד את הקילוגרמים האחרונים אבל אף פעם לא באמת הצלחתי... כל כך הרבה פעמים ניסיתי להיות אנורקסית, להגיד לעצמי שמהיום אני לא אוכלת יותר, או לפחות אוכלת מעט, אבל אף פעם לא הצלחתי להתמיד בזה לאורך יותר מיום יומיים...קראתי הרבה על כל הנושא ושמעתי את הסיפורים, אבל אף פעם לא הזדהיתי באמת עם התחושות של הבנות האלה...החולות,האומללות,האנורקסיות...

לפני בערך חודש, אולי קצת פחות,באיזה יום ממש דכאוני, הסתכלתי במראה ופשוט נגעלתי מעצמי, מכל קפלון , מכל פגם...התחלתי לאבד תיאבון, להכנס לדיכאון, הרגשתי שמנה למרות שבמודע ידעתי שאני לא...הרגשתי שמנה ומגעילה ברמות שמעולם לא הרגשתי, פתאום הבנתי כמה באמת עד אותו רגע לא הצלחתי להזדהות עם הבנות מהסיפורים שקראתי, ועכשיו אני כן..

החלטתי לא לאכול.... אבל האמנתי באמת ובתמים שאני בחיים לא אגיע לרמות של לחשוב ברצינות על להקיא או לקחת חומרים משלשלים, הבטחתי לעצמי שלשם אני לא אגיע.

תוך יומיים מצאתי את עצמי מתייפחת על זה שהבטחתי לעצמי את זה- הדבר שהכי רציתי לעשות היה לדחוף אצבע ולהקיא את כל מה שלא אכלתי

הבנתי פתאום- אני באמת חולה...

מאז כבר כמה שבועות שאני סופרת קלוריות, ומשתדלת לאכול בין 0-150 קלוריות ביום... ומעבר לזה- רע לי...רע לי בפנים

אני יודעת שאני חולה, ואני לא יודעת לאן זה יגרור אותי

אני יודעת שאני צריכה להבריא אבל אני לא רוצה, כי זה אומר להשאר ככה

וחוץ מזה- אני חושבת שבתת מודע אני לא רוצה להבריא פשוט כי אני רוצה שמישהו ישים לב שמשהו לא בסדר מאחורי החזות החזקה שאני משדרת כלפי חוץ...שמישהו ישים לב שאני לא חזקה כמו שכולם חושבים, שאני שבירה, או אולי כבר שבורה...

אני כותבת את זה עם דמעות בעיניים....משתדלת להחזיק אותן בפנים...אני רק כמה שבועות במחלה הזאת ואני כל כך סובלת,מתייסרת ממש...

התחלתי את ה'דיאטה' הזאת במשקל 55 על גובה 166, בתוך שבועיים שלושה הגעתי לפלוס מינוס 50...אני עולה על המשקל לפחות 3 פעמים ביום, וכל קילו שאני מורידה מלווה בחיוך,ויחד איתו- כמה דמעות....

אני לא ממש יודעת למה אני כותבת את זה או למה אני רוצה שזה יפורסם באינטרנט...אני לא יודעת את אני מחפשת עזרה או מבקשת לדחות אותה...

אני רק יודעת שאני חולה...

 

אני הדר(שם בדוי כמובן) לפני 7 שנים כשעוד הייתי בחטיבת הביניים, לא הייתי הילדה הכי "מושכת" בקרב הבנות:

הייתי שמנה, לא מאוד, אבל שמנה, והילדים ממש לא עודדו ופירגנו, להפך. הם היו צוחקים עלי, מחקים אותי, נוגעים לי בבטן ואומרים "איכס! זה רוטט", ודברים מאוד מעליבים.

יום אחד יצאנו למסיבה ורקדתי, נהנתי, השתחררתי, שכחתי מהמראה שלי לגמרי.

עד שאיזה ילד מגעיל זרק עלי כוס קולה וצעק "איכס!! שמנה!! אל תרקדי, אני עוד אקיא".

יצאתי משם, בוכה, בחיים שלי לא בכיתי ככה. אף חברה לא הייתה לצידי, כולם עמדו שם וצחקו.

באותו רגע החלטתי! במשך שבוע לא הכנסתי כלום לפה חוץ ממים וחסה, זה כל מה שאכלתי. בהתחלה הייתי אוכלת המון חסה, זה בכלל לא המילא אותי, הייתי חייבת עוד, אבל הגיע לי המחשבה לראש "אל תאכלי כל כך הרבה חסה! זה ישמין אותך! תוכלי קצת" התחלתי לאכול הרבה פחות, כמעט ולא, הגעתי למצב של 3 עלים ביום, בוקר, צהריים, וערב.

הייתי יורדת המון, ירדתי 20 קילו בחודש, הייתי כל כך גאה בעצמי. חשבתי שהגעתי להישג אדיר!

התחילו להחמיא לי על המראה, התחלתי להתאפר, לעשות פן כל יום, נראתי מצויין, והמשכתי עם הדיאטה הרצחנית שלי. חשבתי שכשאני אהיה גדולה אני אזכר וכל כך אתגאה בהתמדה שלי.

הגעתי למצב שבכלל לא הייתי רעבה כבר, אוכל גרם לי להקיא, כל מה שאכלתי זה חסה, רק חסה.

היה לנו טיול שנתי בבית הספר, כל כך התרגשתי, כולם קנו ממתקים, חטיפים, ומה אני הבאתי..חסה, וירקות (בשבילי זה כמו חטיפים).

התחלנו לטייל, ללכת, הרגשתי כל כך רע, הראש שלי הסתחרר והיו לי בחילות. התעלפתי.

לקחו אותי לבית החולים ושם גילו שאני מורעבת, חסר לי ברזל, ועוד המון דברים, הייתה לי אנמיה קשה.

ההרים שלי היו בשוק, הם לא כעסו, הם רק עזרו ופירגנו.

עכשיו, אני בת 21 גובה 1.65 שוקלת 60 קילו. חזרתי לנורמה אחרי עבודה מאוד קשה.

ואני מודה לאלוהים! שגרם לי להתעלף בטיול. מי יודע מה היה קורה אם הייתי ממשיכה עם זה.

פורסם בפוליטינט- מוזמנים ללחוץ ולהצביע.

היום בשעה 17:15 חובה לראות ערוץ 8 למנויי הוט!
הכניסה לאנורקסיות בלבד!

ברוכים הבאים לעולם שלם לאנורקסיות בלבד. בשנים האחרונות הולכת וגדלה הפופולריות
המצמררת של אתרי פרו-אנה (אנורקסיה) ופרו-מיה (בולמיה), אתרים השרים שיר הלל להפרעות אכילה.

באתרי פרו אנה, ניתן למצוא נשים שכל עולמן סובב אחר רזון והרעבה עצמית.
איך, מה ומתי לאכול, ובעיקר... איך לא לאכול. כל השיטות, התכנונים
ודרכי הביצוע שיגרמו להורים ל"נמנם על משמרתם" ויעזרו לבנות להעביר כמה שיותר
שעות ואפילו ימים מבלי לעכל שום סוג של מזון.

הן עומדות על כך שזכותן, במסגרת זכויות האדם הבסיסיות,
היא להרעיב עצמן לרזון קיצוני, גם אם מלאך המוות מחכה להן
מעבר לקילוגרם הבא שהן תורדנה.

סברינה, פיאודורה ולילי, שלוש נערות שלא מצאו את מקומן בעולם שבחוץ,
מצאו עולם ומלואו באתר, והוא ממלא את חייהן בכל דבר, פרט לאוכל.
מה יכול להיות יותר טוב מזה?

לא לפספס חובה לראות היום בשעה 17:15 ערוץ 8 למנויי הוט טלויזיה בכבלים!

YES היום בשעות 21:00-22:00 בערוץ 8-דוקו.

איה, בת 13.

אני לא חשבתי שאני אי פעם אכתוב לבלוג, לא ממבט של מישהו שמכיר חולה, או כחולה במלחה עצמה. והנה אני כותבת. אני קוראת בבלוג כבר הרבה זמן, מגיבה מדי פעם. והבלוג הראה לי כאב של הרבה בחורות, נערות, שחוות משהו שאני לא חושבת שאני אצליח להבין. שכל החיים שלהם נהרסו בגלל המחלה הארורה. אני כותבת, לא בתור מישהי שחוותה את זה, אלא מישהי שחוותה בום ענקי כשהיא הבינה שמישהו קרוב לה חולה.

אני רק רציתי שיבינו. שיבינו איזה הלם זה, איזה שוק זה כשמספרים לך על כל חבר, קרוב בערך במקרה שלי, שחולה. אני לא הייתי מודעת לזה. הילדה שאני מדברת עליה, לא באה לבית הספר הרבה זמן. וזה מצחיק איך אנשים לא שמים לב. אדישים.

בכל מקרה, היא לא באה והחלטתי להתקשר לשאול איך היא מרגישה אם היא חולה וכו'.. אני גיליתי את האמת מפליטת פה של ילד, "לא נותנים להם לבוא עם כיסים, שלא יקחו אוכל ויקיאו אותו אח"כ", והוצאתי ממנו את השאר. הילדה הזו, כל כך נעימה וטובה, וזה לא ניכר עליה, אני מנסה להזכר אבל באמת לא ניכר היה שזה המצב.

ואחרי כל הסיפורים מהבלוג הזה. סיפורים קשים שמעלים בך צמרמורת, אני מדמיינת אותה, ואת הסבל שהיא חווה. לא תיארתי לעצמי. ולתאר את זה אחר כך על הגוף שלה.

לקח לי הרבה זמן להתאושש. עדיין לדמיין שזה מה שקורה לה. והפואנטה כאן, שאני עדיין מנסה לעכל, היא העובדה איך בלי לשים לב, אנשים שאתה מכיר מהיום יום יכולים להיות קורבנות של המחלה, לסבול מאנרוקסיה או בולימיה, ואתה לא שם לב. זה מדהים אותי עדיין, וזה קשה, מאוד קשה לדעת שלא שמת לב. שלא יכולת לעשות כלום. והכי נורא, שלא ראית את זה.

בבקשה, פקחו עיניים. זה יכול לחכות לחבר קרוב או אפילו לא קרוב, ובלי לשים לב זה יכול להיות קטלני. וכשמבינים, זה הלם ענק.