לפני שאתם רואים את אורך הפוסט, ועוברים לבלוג הבא, בבקשה חכו שנייה. זה עלול להיות הדבר שיעזור לכם להציל חיים.

הפרעות אכילה, או בקיצור שאני אשתמש בו בפוסט הזה – ה"א, נחשבות "הסרטן של גיל הנעורים". יותר ויותר בנות מוצאות את עצמן בגיהינום של הפרעות אכילה, ובכל יום ויום מצטרפות אליהן עוד ועוד. דרך היציאה מה"א, קשה הרבה יותר מדרך הכניסה אליה.

לרוב, הראשונות שיודעות על ה"א, הן החברות של אותה נערה שכבר שבוע לא כ"כ אוכלת, או שהקיאה אתמול, כי התחשק לה "לטהר" את עצמה...

ואותן החברות, אל אותן החברות אני פונה.

אתן, אלו שיודעות מה היא עושה, לרוב יכולות להוות את הגורם המכריע בהחלמה של החברה שלכן. חלקכן אומרות לעצמכן "זה לא רציני, היא תתעשת" אבל חשוב שתבינו, אדם נורמאלי, לא מפתח יום אחד ה"א. היא לא תתעשת. זה ילך ויידרדר. תעצרו את זה כשזה עוד בהתחלה, אל תמעיטו בערך הדברים שהיא עושה, גם אם הם נמשכים בדיוק יום, יומיים או שבוע.
יש מין קוד בין חברות, קוד הסודיות. אתן תראו את מה שאני עומדת לכתוב, ותגידו שאני מטומטמת, לא חברה אמיתית, לא בשביל שאני אעשה את זה היא סיפרה לי. אבל בכל הנוגע לה"א, אני מבקשת ממכן לוותר על הקוד הזה. אני יודעת על מה אני מדברת.

אין שום דבר שאתן יכולות לעשות.

אתם לא יכולות לדבר איתה, ואתן לא יכולות להרצות לה שעות על כמה שזה רע. זה לא יעזור. אתן לא יכולות למנוע את ההידרדרות שלה לה"א.

הדבר היחיד, שאתן יכולות לעשות, ושיכול להציל את החיים שלה, זה להרים טלפון להורים שלה ולספר להם שהבת שלהם מפתחת ה"א.

קשה לי להסביר לכם כמה זה חשוב שהם יידעו, בייחוד כשהיא עוד בהתחלה. לפני שהיא משתגעת. לפני שהמחשבות החולות והרעב משתלט עליה. כשהיא עוד רק בכניסה לגיהינום, ההורים יכולים להציל אותה. הם יכולים לעשות את מה שאתם לא.

יש לי שתי חברות בעלות ה"א. אני יודעת על זה יותר ממה שבנאדם שאין לו ה"א, צריך לדעת. אני חזרתי על אותה טעות פעמיים. אני לא סיפרתי להורים, עד שזה היה מאוחר מדי. אני האמנתי שהן חכמות מספיק, שאם אני רק אגיד את הדבר הנכון, הן יבינו את הטעות ויוותרו על הגחמה החדשה בחיים שלהן. אני טעיתי. אין כזה דבר "הדבר הנכון להגיד". אי אפשר למנוע את זה.
אין בי שום ספק היום שאם הייתי מתקשרת להורים שלהן, הן היו יכולות להיות במצב הרבה יותר טוב היום.

אני רוצה לצטט לכם שני קטעים שחולות בה"א כתבו:

 -

"בהתחלה, כשרק התחלתי לפתח ה"א, כל החברות שלי ידעו בדיוק מה קורה איתי, אך כולן שתקו. וכשהן נזכרו לדבר נעשה טיפ טיפה מאוחר מדי.

קל מאוד להבליג מזה, גם כשרואים את זה מול העיניים. ואני יכולה להבין למה כל מי שידעה על זה שתקה.

הן יכלו להגיד לפני, הן יכלו להשאיר אותי שפויה. הן יכלו להרים צלצול אחד מסכן, ולחסוך המון סבל. ואם חושבים על זה, אולי גם מוות.

בטח כשתראו  חברה שלכם מדרדרת לתוך דבר כזה, ותדאגו לה, לא ממש תדעו איך לעשות זאת. ואם תרצו להתקשר, בטח תהססו קצת יותר מדי לפני שתעשו זאת. כי הרי 'מה אגיד', ו-'היא תשנא אותי'.

זה לא באמת משנה מה תגידו, העיקר שתעבירו את המסר. ולמען האמת, אני מבטיחה לכם שהחברה שלכם לא תשנא אתכם. היא תעריך אתכם בסופו של דבר.

אני מעריכה את האנשים שהתקשרו לאמא שלי, למרות שהם לא הועילו בכלום, כי הם פשוט נזכרו מאוחר מדי.

אתם יכולים לעשות משהו, אז אני לא מבינה למה בכלל צריך לחשוב פעמיים בשביל לעשות אותו. אין סיבה לחכות. תצילו אותה."

-

"לפעמים אנשים נוטים להמעיט בערכה של הפרעת אכילה. הרי זה בסך הכל אוכל, מה זה כבר יכול לעשות נפשית? אז זהו, שזה יכול לעשות, והרבה. ויש מספיק מחקרים שיראו את זה. אני לא אתחיל לפרט לכם על זה שהמוח, שלא מקבל מספיק מזון, מתחיל להשתגע ולהתעוות. אני אספר לכם רק שמי שנכנסת להפרעות אכילה, ללא יוצא מהכלל, מתה נפשית. היא הופכת לזומבי, עבד של הפרעת האכילה. זה כל מה שיש לה בראש, זו המטרה הכי חשובה שלה בחיים, זה הדבר שהיא מוכנה לעשות הכל כדי להגיע אליו. ולא, היא לא תקשיב. היא לא תחשוב בהגיון. היא ח-ו-ל-ה. וככל שהנערה נמצאת עמוק יותר בהפרעת האכילה, כך המצב נהיה גרוע יותר. כך קשה יותר לצאת מזה.

אם ניגע לרגע בסיפור האישי שלי, אני חושבת שאם הייתי מספרת להורים שלי קודם, הייתי חוסכת לעצמי הרבה זמן, ובטח שהרבה מאד קושי. חברות שלי גילו על הפרעת האכילה שלי בערך חודש אחרי שהיא התחילה. ועכשיו? עכשיו אני כבר שנתיים בתוך המחלה. מחפשת את הדרך החוצה.

לפעמים, גם אם היא לא תעז להודות בזה, לא בפניכם ולא בפני עצמה, החברה שלכם תעדיף את הגישה הנוקשה, ושיכריחו אותה לאכול. כי במחשבה בריאה והגיונית- זה יציל לה את החיים. אל תחזרו על הטעויות האלו, תאמינו לנסיון שלנו. זה הדבר היחיד שיוכל לעזור."

- 

תראו, אתן שם שמתמודדות עם החברה מופרעת האכילה שלכן, אני יודעת מה אתן עוברות. אני מבינה את התסכול, וחוסר האונים. אני יודעת כמה חזק הרצון שלכן לעזור. אני יודעת שכואב גם לכן, במיוחד אם זו חברה קרובה. הפתרון היחיד שאני יכולה להציע לכן, כי אני יודעת שאתן מחפשות אחריו, הוא ליידע את ההורים של אותה ילדה, במידה ואתם יודעים כי הם הורים נורמאליים. נורמאליים זה אומר – יעשו משהו לגבי ה"א של הבת שלהם. אף הורה לא מושלם, וברוב המקרים – בייחוד לא הורים של ילדה בעלת ה"א. אבל הם יכולים לעזור. הם היחידים, עד שהיא תרצה לעזור לעצמה.

קחו את האומץ, ותתקשרו. זו שיחה שאם נעשית בתחילת ה"א, בהחלט יכולה להציל חיים שלמים.

אז לכם, כל אלו שמהצד, כל אלו שגילו לאן החברה שלהם עומדת ליפול, יש לכם מה לעשות. וזה הדבר היחיד שתוכלו לעשות, שיוכל לעזור. עשו זאת. אל תחכו אפילו דקה.

 -

זהו פוסט שרשרת. אם הפוסט נגע בכם, אם חשתם הזדהות מצד כלשהו, אם הוא גרם לכם לחשוב או לפעול, או שאתם חושבים שהוא חשוב וראוי לפרסום - בבקשה פרסמו אותו כפוסט בבלוג שלכם.

אתם יכולים להציל חיים. אני מאמינה שהרבה אנשים ימצאו בו מענה.

תודה מראש לכל מי שיפרסם(:

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=383790 

מתוך הספר "אנורקסית שלי"

לחזור לאותם זכרונות, לאותה תקופה........ מתעורר בי הפחד לחזור ולהיזכר. אני לא יודעת ממש איך הכל התחיל אבל אני זוכרת את היום שהסתכלתי  על עצמי במראה שוקלת 40 קילו אחרי שהורדתי כבר 10 קילו וחושבת שאני שמנה, הפחד לקבל את עצמי כמו שאני לא מושלמת, טועה, בוכה, כואבת, אוהבת, צוחקת.

אני רושמת את המכתב הזה וזולגות לי דמעות, דמעות של שמחה, של אושר שקיבלתי את החיים שלי בחזרה.

עברה כבר שנה שאני לא חולה, שנה בלי להקיא, בלי לפחד להסתכל על עצמי, בלי לפחד לטעות, לבכות, בלי לפחד לחייך ולהרגיש מאושרת.

הזיכרונות צפים ועולים כאילו זה היה אתמול, אותו הפחד להסתכל על עצמי במראה, שונאת את עצמי, הייתי בטוחה שמה שאני עושה זה טוב מבלי לדעת שאני משלמת את המחיר הכי יקר שיש, לאבד את עצמי ולמות ולא רק את עצמי, לאבד את המשפחה שלי, זאת שיקרה לי מכול, זו שקיבלה אותי למרות שהיה קשה, נלחמה למעני והחזיקה לי את היד חזק ולא הרפתה ותמיד נתנה לי להרגיש כי יש תקווה ואיתה הם נלחמים. בזכותם ובזכות עצמי וכוח הרצון קמתי מנפילה קשה שתישאר בזיכרון שנחרת בי ותמיד ישאיר סימן.

שנאה עצמית, שנאה לכל אדם שעובר לידי, פחד, הרצון להיות מושלמת, אחת ויחידה, הרצון לרצות את כולם אבל גם להילחם על שלי גרמו לי לפול.

אין דבר כזה שלמות וגם לא יהיה כי כל אדם הוא שלמות בפני עצמו, הוא עולם ומלואו אך לא כולם רואים את זה.

הכאב, הפחד, השנאה הם אלו שהובילו אותי במשך 4 שנים מחיי.

הבכי והדמעות האין סופיות, הרצון למות ולהיעלם. קשה לתאר את ההרגשה להיות אנורקסית, להיות ילדה חולה, לקבל את העובדה שיש לך מחלה וזה לא עוד סתם רצון להרזות, זה רצון להוריד ולהוריד ולהוריד עד שאין מאיפה. רק אני לא רואה שכבר לא נשאר ממני כלום. רק אני לא רואה שמה שעובר עליי זה לא סתם, זה הנפש שלי שזועקת, זה הלב שלי שצועק, זה הגוף שלי שרוצה שיעזרו לו לא להתמוטט ולגמור מתחת האדמה, בקבר.

היום, אני פונה אליכם ממקום אחר, מחוזקת יותר, מחושלת יותר והכי חשוב בריאה וקוראת לכל מי שרואה ויודע או אולי הוא בעצמו נמצא בזה, לבוא ולבקש עזרה, אפשר לצאת מזה.

אני יצאתי מזה בזכות ההכרה בעובדה שאני חולה ובזכות העזרה שביקשתי וקיבלתי מהמטפלים המקצועיים הנפלאים והכי הכי חשוב מהתמיכה של משפחתי שהלכה איתי באש ובמים ולא הרפתה ולא הרימה ידיים גם ברגעים הכי קשים וזו הזדמנות עבורי לומר להם שוב מכל הלב תודה.

                                                                        ליאת

שלום , אני ד' .

אני לא יודעת איך להתחיל , אני רק יודעת שזה לעולם לא ייגמר , ואני אפילו יודעת למה אני מתכוונת .

לפני שלוש שנים הייתי בכיתה ז' , הגעתי ולא הכרתי אף אחד , אבל ראיתי שכל הבנים מסתכלים עליי , וכל הבנות מקנאות , ואני לא הבנתי למה .

ידעתי רק דבר אחד : ד' , הולך להיות לך טוב .

עם הזמן המחזרים גברו , וכמות החברות גם ככה ,  כמו בכל מקום רגיל היו את אלה שפחות נחשבים , נקלעתי לשיחה של שניים מהבנים ה"פחות נחשבים" , אני זוכרת מה הם אמרו וכל פעם שאני נזכרת זה כאוב מחדש .

"אני לא מבין , מה כולם מוצאים ב-ד' הזו ? היא שמנה כזאת , כולה עגלגלה וזה..."

"כן אתה ממש צודק , אני לא מבין איכס היא דוחה אותי"

באותו רגע רצתי לשירותים ובכיתי , הסתכלתי במראה , פתאום התחילה להעלם הדמו תהיפה והרזה שכולם אוהבים  , במקומה עמדה שם מישהי מכוערת ומלאה , עם שומן מכל מקום , לא יכולתי לסבול את זה , באותם הימים לא ידעתי מה זה "אנורקסיה" ידעתי שזה בנות רזות , לא ידעתי מה זה בכלל , כתבתי דיאטה בגוגל , ומצאו ל המון דיאטות משונות שהחלו באכילה של 50 קל' ביום עד 0 קל' ביום , זה סיפק אותי , התחלתי לרדת המון במשקל , ככל שירדתי במשקל הדמות שמראה השמינה , לא הבנתי איך זה קורה , הייתי יושבת כל יום וחותכת , חותכת ובוכה רואה את הדם שמשפריץ לכל עבר , ואת הבטן שכ"כ כואבת , כ"כ רעבה , אבל לא ידעתי מה זה רעב , אני הרי לא אוכלת , פשוט לא , הייתי רגילה להרגשה הזו , להרגשה הזו של החוסר בבטן , כ"כ אהבתי את ההרגשה הזו .

אי שם בכיתה ט' , הופיע לי חבר , הבן אדם שכ"כ אהבתי , והוא כ"כ אהב אותי , ספרתי לו על כל מה שאני עוברת , כל דבר קטן , אני זוכרת את המשפט שלו שהיכה בי כ"כ חזק ברגע של חולשה שלו ושלי יחדיו הוא שאל אותי : "ד' , תעני לי רגע . איך את יכולה לאהוב אותי ... אם את לא אוהבת את עצמך ? בן אדם לא יכול לאהוב אחרים עד שלא אוהב את עצמו " אבל אני כן אהבתי אותו , אהבתי כ"כ, אבל המשפט הזה גרם לי לנסות לצאת מזה , לצאת מזה מהר ככל האפשר , להפסיק את הסבל הזה להיות בן אדם רגיל בחזרה .                                                                                        ניסיתי  , ניסיתי בכל כוחי , להימנע מכל זה , להיות בן אגם רגיל , התחלתי להעלות במשקל , ואז ירדתי אותו שוב , וככה כל הזמן .                                 

אתמול בלילה , בשיחה ממושכת עם ידיד טוב שלי ניסיתי לתת לו להבין דבר אחד ,  הכול עניין של שליטה עצמית , אני לא באמת אוהבת את הרזון הזה , אני אפילו שונאת אותו , אבל אני אוהבת את הידיעה של השליטה העצמית , אני רזיתי בשביל להוכיח לעצמי שאני יכולה להעלות הכול בחזרה , אני רציתי להוכיח לעצמי שאני חזקה ומסוגלת , אבל לא הצלחתי .

יושבת בחדר , בוכה שוקלת 32 קילו , ומנסה לחשוב , למה אני כה טיפשה .

נטלי, בת 17 וחצי.

מאז שאני זוכרת את עצמי ההיתי ילדה מלאה... אני אוהבת לאכול...

אבל מאז שהתחיל הבית ספר היסודי ממש מאז כיתה א' ילדים תמיד תמיד היתנקלו וצחקו עליי,אני ההיתי הרבה לבד וככה אני נסגרתי.

אני אחת שלא מראה את הרגשות או משתפת,אני סופגת... זה ניראה מבחוץ כאילו אני סבלנית אבל אני מאוד נפגעת,ולא מראה.

ההיתי אוכלת יותר,כשהיה לי רע....

אני לא ישכח שיום אחד כשהייתי בכיתה ח' בדרך חזרה הבייתה מבית הספר שני בנים שלא הכרתי עברו לידי ופשוט אמרו בקול ברור שכל העולם ישמע "פ'חחח תיראה איזה שמנה אפילו זיון היא לא שווה"

אני יודעת שהבנים האלה הם סתומים ולא מגיעים לרמה שלי,אבל זה היה מאוד מעליב.

כל הדברים האלה גרמו לי להיתרחק מאנשים,לרצות להיות לבד עם עצמי,לא לסמוך על אף אחד..פשוט לחיות מבועה משלי.

אני התחלתי באותה תקופה של כיתה ח' לשמוע על בנות שמקיאות,ואיך שהן מרזות ככה...

ופשוט יום אחד אחרי שאכלתי ממש הרבה,הלכתי לשירותים והקאתי.... ואחרי זה אכלתי עוד והלכתי להקיא.

במשך שנה הקאתי יותר מ-5 פעמים ביום...

אף אחד לא שם לב,אף אחד לא ניחש אפילו....

אני לא חושבת שלהורים שלי לא היה איכפת מימני,אבל זה מין הכחשה משלהם..מה פיתאום שהילדה החכמה והחמודה שלי תיהיה בולמית?! מה פיתאום איך זה יתכן?!

יום אחד ראיתי סרט בטלוויזיה בשם "חברות מסוכנת" על שתי בנות שאחת מהן נהפכת לאנורקסית ואחת לבולמית,סרט מעולה. בעיקבות הסרט החלטתי שלא שווה שאני ימות!

ואז חודש נסיתי דיאטה מאוזנת עם ספורט וירדתי 7 קילו...

אבל עברה עליי תקופה ואת כל הכאב הפנתי למקרר... ואז השמנתי בחזרה,וזה תהליכים של דיאטות מכל הסוגים שהיו או יהיו אי פעם..ומידי פעם להקיא.. אבל באמת שניסיתי לא לחזור לזה.

אני אף פעם  לא ראיתי את עצמי כמישהי יפה או מושכת... למרות שאמרו לי תמיד שיש לי תווי פנים יפות,רק שאני צריכה לרזות... אמא שלי דיברה אליי בצורה מאוד בוטה לגבי המישקל שלי כדי שאני יקח את עצמי ברגליים וירזה.. היא לא הבינה שהיא פגעה בי הכי מכולם,היא לא הבינה שאת כל הכעס הזה אני יפנה דווקא לאוכל,ואז לשירותים.. להגיע למצב שהגרון כבר שורף,ולא איכפת לי.. אהבתי את הכאב,להרגיש אותו.. כי בדיוק אותו דבר הרגשתי בפנים,בלב.... כאילו הוצאתי את מה שאני מרגישה,סבל,כאב.

מאוד קשה ללכת עם חברה ולהרגיש מיספר 2,לדעת שהבדיחה שבנות שמיסתובבות בזוגות זה תמיד הכוסית והכונפה...

ההיתי רוצה להרגיש שלמה עם עצמי,להרגיש יפה ומטופחת,איך שהוא להפסיק לאכול כדי להוציא את עצבים ואכול כדי לאכול.. ולא להקיא בכוונה.

אני רוצה להיות בריאה,אני רוצה לטפח את עצמי,ולהוציא את מה שאני מחביאה כולכך הרבה זמן.. את עצמי.

בולמיה היא מחלה.. גם נפשית וגם פיזית. היא מתחילה כמחלה בעצם נפשית,לשנוא את עצמך,להרגיש לא יפה,שמן... ואז להקיא את האוכל,פיתאום לשקר לאנשים...איך ירדתי כולכך מהר?! קסם... אחרי זה מתחילים להרגיש את החומציות שעוברת כולכך הרבה פעמים בגרון,שיעולים,כאבי גרון...

אני חושבת שבולמיה היא מחלה שדומה  לסרטן.... היא תוכל לגרום לך למות,ואם תעצור אותה היא תמיד תוכל לחזור.

אף פסיכולוג או פסיכיאטר יעזרו אם האדם שחולה בבולמיה או באנורקסיה לא מאמין בעצמו.

אדם שרוצה להחלים באמת,חייב להגיד דבר ראשון לעצמו אני רוצה להיות אדם בריא!

הוא חייב להיסתכל במראה ולהגיד אני אוהב אותך.. כן כן אותך זה שבמראה,את עצמי.

להילחם בדחף להקיא אחרי האוכל... ללכת ולקבוע תזונה נכונה כדרך חיים,ולא להיתחרפן אם קורה שאוכלים קצת יותר מידי....

לעשות ספורט באופן קבוע ונכון....

לצאת הרבה,לראות אנשים,אבל אנשים שאוהבים,שמחמיאים שמקבלים! לא להיסתובב עם אנשים שפוגעים בנו!
אם זה עוזר אז ללכת לדבר עם משיהו כמו פסיכולוג,או לכתוב יומן,או לעשות ספורט,לצייר,לטייל.. כל דבר שיכול להוציא אותנו מימשהו רע שקורה.. מהבריחה חזרה למקרר ולשירותים.

אני מנסה בכל כוחי להישתחרר מהדיבוק הזה שניקרא בולמיה... אפשר לנצח אותו,אם תחליטו שזה מה שהולך לקרות שאתם המנצחים ולא הבולמיה,שאתם החזקים שאתם אוהבים את עצמיכם ואתם שווים! ואף אחד לא שווה שיקרה לכם משהו,ביגלל שהוא חושב שאתם טיפה יותר מידי מלאים לדעתו,שילך לאלף עזזלים,לא מתאים לו.. שלא יסתכל... מי שלא טוב לו שילך.

אני מאחלת הצלחה והרבה חוזק ואופטימיות לכל מי שמתמודד עם הפרעת אכילה,זה דבר קשה שרק מי שחווה את זה יכול להבין.

 

היום אני מאושפזת בנהריה כבר כ-4 וחצי חודשים..

אני נלחמת עם המחלה כבר 4 וחצי חודשים..

מחלחמה קשה אבל לפחות עכשיו יש מי שמרים אותי על הרגליים אם אני נופלת...

מי שיחזיק ויעודד אותי.. אדם מקצועי שיכול לעזורולדבר..

כל מי שחולה... פנו לטיפול!

אולי המחלה לא תעבור.. ואני לא אשקר הראש עדיין מתעסק בזה..

 אבל כרגע היא נמצאת במרכז הראש..

הטיפול עודר להזיז אותה טיפ הצידה שהראש יוכל להתעסק בעיקר בדברים אחרים...

יש חיים חוץ מהמחלה... חיים שיכולים להיות טובים אם רק תתנו להם הזדמנות...

זה רק תלוי בהחלטה אחת.. וזהו...

רק אז אתה מבין .. כשכבר מאוחר מידי..

אני כבר לא יודעת.. המחשבה.

הכאב, כל כך רע, כל כך צורב..

בלילה , בחושך.

המלחמה עם עצמך..

הפיזית והמנטלית..

משאירים לך את הבוקר כדי לראות מה עשית..

ואז כבר אין חושך שיסתיר..

והדמעות יורדות מעצמן..

זולגות לתוך טיפות של דם שנקרש שם בלילה..

כואב וקר..

כל כך כואב וקר..

גשם בחוץ ואתה בתוך המיטה מכורבל..

מנסה לראות את עצמך..

להבין מי אתה..

ופשוט לא מסכים להשלים עם העובדה..

שאתה חולה..

שמים מסיכה ומתחיל יום חדש..

שנגמר בדיוק אותו הדבר..

עד שכבר לא יהי יום חדש להתחיל .

עד שתבין…

אנה זו מחלה.

מחלה שהורגת..

אנה היא שדה, דיבוק, דמות שלא עוזבת..

המטרה שלה זה להרוג אותך..

בצורה כל כך מתוקה.. ועדינה..

כל כך חמודה ומדהימה..

בצורה שבה לא תרגיש..

לא תרגיש איך נשימתך נעתקת..

עולה לשמיים..

איך הגוף נשאר חי..

אבל הנפש מזמן נרצחה..

נאכלה על ידיה..

הנפש שלך…

ורק אז אתה מבין את השאלה שהעסיקה אותך כל כך הרבה זמן:

ממה היא ניזונה?

הרי כל אחד חייב לחיות ולהתקיים ממשהו..

מה היא אוכלת כל הזמן הזה?

אתה מסתכל במראה ורואה את התשובה..

אותך..

את גופך..

את נשמתך..

אנה שלי הקטנה, את מחלה?

כל מילה בסלע, כל הרגשה נכונה..

ובמה בוחרים?

זה כבר לא בשליטתנו..

בשלב מסוים המוות כבר לא חשוב..

רק אנה

כי להרוג אותה זה כמו להרוג בן אדם..

זה כמו להרוג חיים שלמים..

זה להשמיד את הדבר שהכי חשוב לך..

זה להרוג את הדבר שאת הכי זקוקה לו..

ואת יודעת..

את יודעת שאם תהרגי אותה את תרגישי

ריקנות.

תרגישי לבד.

ואת לא יודעת מה לעשות..

את נקרעת בין שתי החלטות..

הבעיה היא שהבחירות משתנות נורא מהר..

בהתחלה את קמה ואומרת:

"זהו אני לא צריכה אותה יותר!"

ואז בהמשך היום את כל כך מתחרטת  שאכלת והשמנת..

וכל כך רע לך בגלל זה ..

ואת בוכה..

ורוצה להקיא..

אבל עוצרת את עצמך, כי הבטחת!

הבטחת שחים לא תגיעי למקום הזה של חוסר שליטה..

אז את בוכה וישנה..

בוכה וישנה..

העיקר לא להתמודד איתה..

כי היא צורחת לך בראש..

שאת יודעת.. יודעת שבהיית לא בסדר..

והיא אומרת לך.. בוכה לך..

"תראי מה עשית לי .. רק תגידי ואני אלך!"

ודווקא כשהיא סוף סוף מציעה את זה,

את בוכה לה, מתחננת שלא תעזוב אותך..

לא עכשיו לפחות..

כי בלעדיה את לא תצליחי להתמודד מול המחלה.

ורק אחר כך, כשההצעה כבר לא בתוקף,

 את מבינה..

את מבינה שאת צריכה להתמודד,

 מולה.

שהיא המחלה..

ורוצה שהיא תלך,

אבל היא כבר ישנה שם בפנים, בקופסא,

והיא לא עונה: "רק תשאירי הודעה, אני ישנה, מחכה ליום הבא.."

ואת עוד פעם בוכה..

בוכה וישנה, בוכה וישנה.