בכי
זה לא דבר שמראה על חולשה
אתה לא פגיע בזמן הזה
אתה לא רוצה לידך בזמן הזה
הבכי האמיתי, זה שבא כשאתה לבד, ולא כדי לעשות פוזה על אנשים הוא הבכי המשחרר.
כל הצרות שהיו לך- נעלמות ברגע שאתה מנגב את הדמעות.
אז כן, יש לי לחץ. וכן יצא לי לבכות קצת, אל תיהיו מופתעים יותר מדי, אני קצת לחוצה ויש לי הרבה מתחים.
הרבה דברים לא נוחים קורים לי כרגע, לא על כולם בא לי להרחיב. ביניהם יש הרבה דברים כמו ההרגשה הבלתי פוסקת של "חברת בלונים" . והשנה שעוברת אוטוטו לבמבי, הלחץ ההיסטרי הזה בלימודים (דפוקה שלא למדתי כלום השנה..) , הגעגוע הזה לאדם הזה שיכלתי לשפוך בפניו הכל, פנים מול פנים, וההקשבה הייתה מדרישה שלו ממני.
אז משהו שכן בא לי להרחיב עליו- מה זה חברת בלונים?
זו אחת כזו שמודיעים לה רק כשצריך לקנות בלונים לחברים ליום הולדת, כי אז יודעים לתפוס אותה ולרצות להודיע לה. וזה לא משהו שמודים בו, כי בתכלס לא שמים לב שזה קורה. אבל וואלה, מה קורה אם לחברת בלונים הזו מתפוצץ? מה קורה אם לחברת בלונים הזו נמאס שלא מודיעים לה, שלא משתפים אותה, שמתייחסים אלייה כ"חברה לייט" ? ותמיד יהיו אלה שיגידו "זה מה שאת מרגישה", אבל בתכלס, זה לא ככה... הכל השתנה בשנה הזו, שמתן לב?
זה לא פוסט התבכיינות, כי אני לא הולכת להשאיר את זה ככה. לא הולכת לדבר על זה. לא הולכת לעשות מזה סימפוזיון. בלי סרטים מיותרים בחברים, גם ככה יש מספיק.
אבל אני יודעת שמשהו הולך להשתנות בשבילי... כי אני משיגה בד"כ את השינויים שאני רוצה.. וזה בדיוק מה שאני יעשה בשבילי.
במקרים כאלה אני שמחה שיש לי עוד הרבה חברים, שאני יכולה להתנתק קצת עד שיעברו לי ההרגשה המגעילה והעצבים מבלי להיות תלויה.
ואיזה עוד לחץ יש? חברים אמרנו, געגוע לבמבי אמרנו, געגוע לדיבור עם האדם הזה אמרנו, לחץ מטורף בלימודים אמרנו, מה לא אמרנו?
לחץ במשפחה לא אמרנו.. רצון נועז של אמא שלי שאהיה "נורמלית"- כי מה לעשות, בואו נודה בזה, אני אחרת. ואמא שלי אוהבת את הנורמליזציה, ואני לא ממש אחת כזו. ועם כמה שאני מתה על אמא שלי והיא החברה הכי הכי, אני מרגישה שאני לא מספיקה לה. כאילו החלום שלה לבת הקטנה התפקשש. אז היותי אכזבה בשביל אמא שלי אמרנו? אמרנו.
מה עוד? אה, העובדה שאני רוצה להיות קרבית בחובלים זו בעצם אשליה, אמרנו? אם לא אמרנו, אז תיהיו בטוחים שכולם אמרו לי. וואלה, אחלה של מוטיבציה וביטחון נותנים לי. כן, תודה רבה.
בכל מקרה,זה לא אשכול התבייכנות גמור, יש גם דברים טובים- אני שוב ושוב מגיעה למסקנה הזו שהמשפחה שלי תעשה הכל בשבילי. עם כמה שמעצבן לפעמים, ועם כמה שצעקות לפעמים, ועם כמה שיש לחץ , ועם כמה שאני לא חיה בחדר בשביל עצמי... עם יותר דברים שאני ארשום- ככה הם יותר יעשו בשבילי. כמה צחוקים, כמה אהבה, כמה חום, כמה הקרבה, כמה דחיפה הם נותנים.. לא הייתי יכולה לבקש משפחה מדהימה יותר, וזה לא משנה מה אני יגיד בזמן אחר, כי מה שנשאר זה לא הריבים.
וואלה יצא לי אשכול אימו, אבל על הזובי שאין ליי. העיקר שזה גרם לי להתשחרר מכל העצבים של התקופה האחרונה.
במקרה שמישהו קורא את זה בכלל- אני לא בכיינית. התחשק לי. מותר לי.
סיו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
