I may be mad
I may be blind
I may be viciously unkind |
| 8/2009
קטע רע
זהו. רק נחתתי וכבר הרגשתי את הקשרים בבטן מתפתלים נוצרים מחדש, נכרכים זה בזה, גורמים לי לעשן עוד סיגריה ועוד אחת.
ויש בזה משהו כ"כ פחדני וכ"כ חלש-
להיות לויאלי לעבודה שאני סובלת בה.
שאחוז ההנאה שאני מפיקה ממנה הוא אפסי.
ואני כל הזמן מתעקשת שאני לומדת ממנה, שאני מרוויחה ממנה. אבל כמה? והאם זה מספיק?
אני כל הזמן משננת לעצמי; העבודה הזו היא נקודת ציון משמעותית ברזומה ובעלת טייטל מפוצץ (שבינו לבין המציאות יש הבדל של שמיים וארץ) שיכול לעשות אולי (!) קצת רושם ומשכורת סבירה מינוס שעוזרת לי לשלם שכ"ד וחשבונות וגם סושי עם חברים מדי פעם ובירה בסופ"ש.
אבל היא גורמת לי לערער על כל הדברים הטובים שחשבתי על עצמי ומציבה מראה כואבת מול כל נקודות החולשה שתמיד ידעתי שקיימות בי
והיא בעיקר מעלה בי מחשבות חוזרות ונשנות של "תתפטרי כבר".
כל האדמינסטרציה הזו, ה"תפעול" הזה שבחיי הפרטיים אני לא מצליחה לעשות כראוי - נדרש ממני על בסיס שעתי,
ירידה לפרטים, חלקלקות, קומבינטוריות שאף פעם לא הייתה מנת חלקי.
סביבת עבודה מזערית הכוללת בוס, פקידה ואנוכי בתווך, כך שאפילו לעשן ולרכל בהפסקה אין לי עם מי. מצד שני גם ההפסקה היא פיקציה.
שעות עבודה שאולי הגיוניות בחברות גדולות אבל לא ריאליות שעיקר הנטל נופל על אדם אחד- אני
עד כדי כך שלקחת יום חופש זה כמעט בלתי אפשרי, כי בלי נוכחותי 90% מהעבודה לא מתבצעת.
ודמעות. המון דמעות שכל הזמן מתגלגלות מהעיניים החוצה והתנשמויות קצרות ולחוצות מהריאות לחלל האוויר הדחוס.
וגם בן זוג שבנתיים מכיל את זה, וכל הטוב שהוא מרעיף עלי רק גורם לי לחשוב מתי כבר הדמעות האלה יפסיקו לרגש אותו
וגם הוא יצעק כמו הקולות אצלי בראש "די כבר יא בכיינית. ככה זה בעבודה של גדולים. של אנשים אחראים. לא בעולם הצר והילדותי של הפנטזיה שלך לשבת ולכתוב כל היום".
ויש אנשים שחיים ככה, שידועים בכך שהם מפוזרים ובלגניסטים ומעופפים, אבל הם כבר הוכיחו את עצמם ויכולים להיות האנשים האלה, כמו שהם באמת, בלי נקיפות מצפון
ורק אני, עם הצורך החולני לרצות את כולם כל הזמן,
לא יכולה להיות פשוט אני.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
