I may be mad
I may be blind
I may be viciously unkind |
| 8/2009
MD
פיתחתי אובססיה בלתי נשלטת לתוכנית HOUSE.
וזה חורג מגבולות ההיגיון.
עקבתי בקנאות אחרי כל פרק, חלמתי עליהם בלילות, פינטזתי על פגישות במסיבה אקסלוסיבית ב LA בעודי קוראת ספר, משועממת מהבלונד והקוקטלים והוא ניגש אלי, היחיד שמבין אותי.
כאילו חזרתי לגיל 11 ואני מאוהבת בסולן של.... רגע. אפילו בגיל 11 לא הערצתי אף אחד.
כל החברות שלי היו מאוהבת בסולנים וזמרים ושחקנים בגיל הזה.
ואני הרגשתי מחוץ ללופ.
אז אימצתי להקה שלא הכרתי את שיריה אבל ידעתי לזהות שהסולן נראה לא רע ותליתי כמה פוסטרים על הקיר להשלמת העניין.
כשהבנתי שזה לא מספיק, החלטתי שג'ייסון דונובן (איפה הוא ואיפה קיילי) יהיה הקורבן הבא.
תליתי פוסטרים שלו, זימזמתי איזה שיר שהכרתי וכדי להרגיש כמעריצה אמיתית שלחתי לו מכתב עם בול.
לא קיבלתי שום דבר.
ואז הגיע תקופת ברנדה- דילן- קלי. כל אחד מצא את הנישה שלו והגדיר את עצמו לפי הטייפקאסט. חצי היו קלי החצי השני היו ברנדה ואף אחת לא הייתה מוכנה להיות דונה. וכל כך היה חשוב להיות שם. אפילו הלכתי למפגש העריצים כשפרקר לואיס וסטיב הגיעו לארץ.
השתעממתי.
בגיל חטיבת הביניים שכולם הפכו לילדי אור הירח, גזרו איזה טי שירט ומרחו שחור בעיניים, אני קראתי עוד ספר וכתבתי על האהבות הכמוסות (והאמיתיות עד מאד) שלי ביומני היקר.
שכולם צווחו בקולי קולות "זומבי...זווווומבי", אני תהיתי מה אני מפספסת.
גם עכשיו, שכולם התעלפו משר הטבעות ונצמדו בעקשנות ל"אבודים" ו"נמלטים",
לא הצלחתי להביא את עצמי לראות פרק שלם אחד. מן המנעות לא ממש ברורה. במקום זה ראיתי "הגברים של שדרות מדיסון" וחטפתי צמרמורות של עונג מהכתיבה והבימוי.
(גם אותה זנחתי אחרי שזכתה באמי וגלובוס הזהב ושינתה את שמה בארץ הקודש ל"מד מן").
ואז הגיעה HOUSE. גם אותה לא ראיתי מההתחלה אלא פרק פה פרק שם.
פתאום הוט החליטו לשדר את 4 העונות ברצף מדי ערב.
השגרה נעמה לי ועקבתי בעקשנות אחרי כל פרק. לאט לאט התחלתי לדחות מפגשים ולוותר על ארוחות ערב בחוץ, כדי לא לפספס פרק.
העונה הרביעית כבר העבירה בי את הצמרמורות המוכרות, כמו אדם המתענג על שירה.
לעונה החמישית לא חיכיתי בסבלנות, עשיתי את האסור וצפיתי כל לילה בפרק או שניים ואתמול, אתמול היא נגמרה לי.
פתאום, כמו בת ה 11 שכ"כ רציתי להיות, אני מעריצה שוטה.
מאוהבת בעיניים הכחולות של יו לאורי, שונאת ומקנאה בליסה אדלשטיין
ובעיקר לא מצליחה להפטר מהמחשבה הטורדנית שכל זה שייך לי.
למרות שזו הסדרה הנצפית בעולם. למרות הררי המעריצים. למרות מליוני הפורומים, האתרים וקטעי היו-טיוב שקיימים באינטרנט.
זה שלי. באופן בלעדי.
תחושה אינפנטילית שהמבט החודר מופנה אליי, שאת הטירוף של הדמות (או של היוצר) רק אני מבינה,
את הקנאה וההערצה הבלתי הגיונית לכשרון המטורף של העוסקים במלאכה.
וזה מעציב אותי.
שככה, קצת לפני גיל 30, אני מגלה שגם אני יכולה להעריץ, בטפשות הנלווית לכך, יצורים פיקטיביים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
