היא כל הזמן שותה ליקרים בכוסות רודפות,

צבעים שונים, מתוקים,

רחוקים שנות אור מוויסקי, מברנדי שהייתה רוצה לדעת להבחין בינהם.

היא מביטה באחרות, אלה שעונדות בגאווה על מחשופן את היכולת לשתות בלי הכרה

ותוהה מתי היכולת הזו הפכה לקריטריון.

היא לא אוהבת בירות (היא גם לא מתה על שוקו, אבל זה כבר משהו אחר)

ולא סובלת קוקטיילים עם מטריות וזיקוקים.

אחרי כמה כוסות קטנות היא מתחילה להרגיש סחרחורת ומשילה את המעיל.

החום מציף את החזה וכתם אדום מתפשט לכיוון צווארה,

זה לא ממבוכה.

היא מקפיצה את כף הרגל בהתאם למוזיקה, מנערת את שיערה, צחוק בורח מבין שפתיה.

שחרור כזה מביך אותה, אבל האודם בצווארה תמיד שם שחם.

היא מרגישה שדי ואוספת את חפציה.

חבורת בנות מרימה לידה עוד כוס לחיים, הבחורים סביבן כמו זבובים, נהנים מהשחרור שלהן,

מהשקר שהאלכוהול עוטה על גופן.

היא מביטה בהן ותוהה מתי הפסיקו בנים להזמין אותנו לגלידה ועברו לכוסות ארוכות מלאות חריף.

היא בסך הכל רוצה בחור שיזמין אותה לכוס פטל.