"תגידי את נורמלית?" הוא אמר. הוא אף פעם לא צועק, רק טון הדיבור משתנה, מין קור מרוחק, כאילו אנחנו לא מכירים.
אני אחרת, אני צריכה לצעוק, לשבור דברים כדי להרגע. הפעם זו כוס הקפה.
הוא עמד, גבוה ואפל מעל שברי הזכוכית וכתמי הקפה הדביקים, לא זז מילימטר.
עמדתי מולו, שתיקה קשה נעה הלוך ושוב, נבלמת בו וחוזרת אליי.
הבטתי בו, מנסה לחשוב מה הצעד הבא. רק לזעזע אותו. רק ככה הוא יבין, רק ככה הוא יצא מהאדישות.
נורית גלרון ברקע, במקרה. לרדיו יש נטייה לנחש את מצב הרוח שלי;

"אני אשתגע" היא שרה.

"אני הולכת. נמאס לי."

הוא לא הולך אחרי. למה הוא לא הולך אחרי? איך ממשיכים מפה? הוא אמור לעצור בעדי..
רעש נוראי. מעמד הדיסקים נפל בפראות, מתכופפת מהר לאסוף אותם.
צעדים מהירים, כבדים מאחורי. אני קצת נבהלת. לא מסתובבת.
ידיים אלימות אוחזות בידי, נשימות זעם בעורפי, אני מצטמררת.
"עזוב אותי.." כף יד רחבה לופתת את פני, סותמת את פי. הוא מתנשם בכבדות.
אני מתפתלת תחת אחיזתו, מנסה להשתחרר, מכה אותו. לא מוותר לי, הוא נאחז בי חזק יותר, מצמיד אותי לתוכו, הוא מתכופף, מרגישה אותו צמוד, זקור, לישבני.
בבת אחת הוא משחרר אותי, זורק אותי קדימה, לופת את אגני ומושך את הישבן אליו. אני צועקת, לופת חזק את מותניי, קורע את התחתונים.

שקט.

עומדת ככה, כפופה, מנסה להבין מה קורה מאחורי.
שקט. אין תזוזה, לא חושבת לרגע להתרומם. מסדירה את הנשימה, עוצמת לרגע עיניים, נרגעת.

 

 אנקה חייתית, גברית שלא שמעתי מעולם, כולו בתוכי, בבת אחת, עיני מתערפלות, הכאב מתפשט בתוכי, נרטב במהירות, גניחותיו חורכות אותי, שלא יפסיק לרגע, מנסה לזוז לעברו,זה רק מעצים את זעמו.
הוא שולח יד תקיפה, סוטר לישבני, לא מפסיק לרגע, חודר בכל כוחו פנימה. נשימותיו מתגברות, אצבעותיו שוקעות בתוך גבי, מסמנות, מהר יותר, חזק יותר,ננעץ בתוכי, אני כבר לא יכולה לנשום. הוא לופת את בטני, שואג..

אני מתרוממת לאט, נצמדת לחזה המיוזע, מסדירים נשימה.
שולחת יד רכה לירכו,ראשו קורס לאט לתוך שקע צווארי, גל של חום עוטף אותי.