| 6/2006
קצת אחר
שכונת המזדיינות בתחת.
לפני כמה שנים, עוד לפני שבנו כל מיני שכונות חדשות ולפני שכל מבנה ציבורי נקרא ע"ש רבין, הייתה שכונה קטנה שכללה כמה נקבות ועוד כמה זכרים.
העניין הוא שכל מה שהם הכירו זה את הרחוב הפרטי שלהם, את הדלתות הפתוחות לרווחה בצהרי היום, את החוטיני של מזל תלוי על חוט כביסה, את אלדד הבן של עמרם מהמכולת שכל בוקר היה ממשש את הלחמניות לפני שהיה שם אותן על המדפים, את הכלב של עופרה שרץ בשכונה עם מגבת צהובה בפה ואת הבת של יפתח שהייתה ממש כוסית ואם קנית לה סוכריה היא הייתה נותנת לך לק.
השכונה הזאת הייתה שכונה של מזדיינות בתחת.
זה לא היה משהו קהילתי, בטח לא פדגוגי, אבל איכשהו כולן התנקזו לאותה שכונה לאותו רחוב צר.
בהתחלה אף אחד לא ידע על זה.
ז"א, כל אחד ידע שאשתו מזדיינת בתחת ויש כאלה שגילו את זה במקרה על הבת שלהם, אבל אף אחד לא ידע שגם השכנים מסביב מזדיינים בתחת.
עד שיום אחד הבת של יפתח, הכוסית עם הלקים מקודם, דיברה עם ציפי.
ציפי היא לא ממש דמות חשובה בסיפור הזה, היא פשוט הייתה שם וגילגלה את השיחה, אז הרגשתי צורך לציין את זה.
בכל מקרה, ציפי והבת של יפתח דיברו והבת של יפתח גילתה לציפי שהיא בכלל בתולה.
מכל חור.
ציפי הייתה קצת בהלם (בגלל הלקים וזה) אבל שאלה אותה : "מה? אפילו לא בתחת?"
עכשיו, אתם יודעים איך זה עם נשים.
אחת אומרת משהו, תוך 3 דקות כל השכונה יודעת.
בקיצור ציפי החליטה לארגן ישיבה של הנשים בשכונה בבית של מזל (עופרה לא הסכימה, כי רק אתמול היא שטפה ולא היה לה כח להכין בורקסים ולשטוף אחרי כולם עוד פעם).
באו כל הנשים, שתו קפה ואכלו מהמעמולים של מזל (כי היא לא יודעת להכין בורקסים, והיא לא רצתה להכנס למלחמה מיותרת עם עופרה של מי הבורקסים היותר טעימים), והתחילו לדבר.
בהתחלה צחקו קצת על הגברים כדי לשבור את הקרח, ובעיקר על יפתח, כדי לשחרר את הבת הכוסית שלו וגם כי היה לו זין קטן, אז הגיע לו.
ואחר כך התחילו להיווצר קבוצות קטנות יותר של התלחשויות עד שהגיעו למסקנה שכולן, אבל כולן בשכונה מזדיינות בתחת.
טוב, חוץ מהבת של יפתח, אבל זה לא חכמה כי היא בתולה.
מישהי זרקה לאוויר שצריך לפתוח את הבת של יפתח.
מזל ועופרה התחילו להתווכח מי ראוי, והבת של יפתח התעקשה על איזה ילד בן 19 שהיא הכירה בתחנת אוטובוס, אבל הוא לא היה מהשכונה והוא שירת בצנחנים וזה לא ממש התאים לה.
בסוף ציפי אמרה שאולי אלדד, הבן עמרם וכו', ירצה.
כולן חשבו על זה והבת של יפתח אמרה שהוא אף פעם לא מוכן לקנות לה סוכריה אז היא לא בטוחה שהוא יסכים.
ציפי אמרה שאין כזה דבר וגררה אחריה את כל הבנות (שזה יוצא בחישוב מהיר איזה 16 נשים עם ציצי קטן ותחת גדול, מזל ששכחה להוריד את הרולים והבת של יפתח. הכוסית.)
עדר ישבנים שלם צעד לכיוון המכולת של עמרם בצהלולים. טוב, לא ממש צהלולים, אבל הן דיברו המון וזה עושה רעש מעצבן כזה, אז נתתי לזה אפקט קצת יותר מעניין.
בכל מקרה עמרם ראה את החבורה הענקית הזאת מתקרבת אליו, תפס את אלדד, גרר אותו פנימה לתוך החנות, טרק את הדלת וצעק:"חזק אלדדי, תשען חזק".
אבל מי יעצור 16 נשים, את מזל עם הרולים ואת הבת של יפתח הכוסית?
אז הן פתחו את הדלת, ציפי לקחה את עמרם הצידה והסבירה לו בקצרה את המצב.
אלדד התכווץ בבהלה ליד המקרר של השוקו והתחנן על נפשו.
"שקט" צעק עמרם.
מתוך ההמון צעדה לה באיטיות מהפנטת הבת של יפתח, מתקדמת בעינטוזי ישבן קלים לעברו של אלדד.
היא התכופפה אליו, התקרבה לו צמוד לפנים ואמרה: "אז אתה קונה לי סוכריה או לא?"
אלדד התכווץ עוד יותר, משך באפו בהיסטריה וניגב עם שרוולי החולצה את הדמעות שפרצו מעיניו.
ציפי ועמרם צפו מרחוק, מנסים להבין.
הבת של יפתח הסתובבה לבנות, והם כמו בהופעות האלה בתיכון שהכל חושך וכולם עומדים על הבמה עם כפפות לבנות ואולטרה סגול עושות לה יאללה- יאללה.
אז היא התקרבה אליו עוד יותר ואמרה לו: "תקנה לי סוכריה אם לא אני מלשינה עליך לעמרם שאתה ממזמז את הלחמניות כל פעם".
אלדד הסתכל על אבא שלו והסתכל על הבנות ועוד פעם על אבא שלו, התרומם, ניגב את הדמעות ואמר:"בסדר."
הוא לקח את הבת של יפתח למחסן מאחורה, ביקש מכולם לצאת רגע מהחנות וזיין אותה בתחת.
אחרי היום הזה לא הייתה ברירה אלא לקרוא לשכונה הזאת שכונת המזדיינות בתחת, כי כולן שם, בחיי שכולן, מזדיינות בתחת.
היום הייתי איזה 4 שעות בירושלים, עברתי דרך כיכר החתולות, מגרש הרוסים והקיוסק שנקרא "בתחת".
אפילו היה שם שלט :
"אוכל טרי וחם.
בתחת."
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
