I may be mad
I may be blind
I may be viciously unkind |
| 7/2006
ואולי במקרה יגמרו החיפושים
סיום לימודים גבוהים זה עניין מתסכל.
התחושה, למרות הגיל הבוגר, היא של צב הפוך המנסה בכל הכח להתייצב בחזרה על הרגליים.
יש כאלה שבורחים מהר לתואר שני ובכך חוסכים מעצמם את אשליית החופש הבלתי נסבלת ופטישי האחריות ההולמים בישבן.
יש את אותם סטודנטים נמרצים הבונים מגדלי קריירה תו"כ תואר ראשון ובכך מבטיחים לעצמם קידום או סטטוס גבוה יותר עם קבלת התואר.
(אלו בד"כ הסטודנטים במקצועות הריאלים, המסוגלים להשתקע בחברה ולבנות את דרכם מוכווני מטרה לתחום בו הם לומדים).
ויש את שכמותי.
אלו העוסקים בתחום החופשי שבפועל לא מצריך שום תואר או תעודה. רק קשרים מבוססים וכף וחצי של כישרון.
3 שנים מתסכלות של חממה ואז זהו.
הגן סגור.
אין מודעות דרושים בעיתוני הנט, אין בכלל היצע.
כולנו יושבים כמו קבצנים ומתחננים לתשומת לב, למישהו שיגלה את הכישרון שלנו,
למישהו שיזהה את גאונות החומרים שלנו מבין פיילת החומרים של אוייבי (אלו המתחרים מולי על תשומת הלב).
כל זה מוביל לנפילת מתח חדשה, פחדים, שאלות שצפו במהלך התואר אך מעולם לא קיבלו אישור.
כמה קלישאתי זה לרצות להגשים חלום.
ואיך כולם מצאו דרך קלה יותר להגיע לשם?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
