אני?! אולי, איכשהו.

השעה 6:20 בבוקר, יום שבת ה-4/7/07 ואל תשאלו למה אני ערה, סיפור ארוך וכואב...

אני בוכה עכשיו כמו מטורפת, יש לי כאבים בגוף, מין רעידות כאלו ומחנק בגרון.

אני לא יודעת ולא יכולה באמת להסביר למה.

אני אוהבת לבכות וזה משחרר בי משהו. זה כמו לפרוק מטען כבד.

בזמן האחרון נהיה לי טוב.

החופש הזה אומנם לא לפי התכנון שרציתי אבל הוא יוצא לי טוב.

תנועה, המון תנועה. כל הזמן.

זה לא שאני מתנגדת לזה, להפך. טוב לי בתנועה. זה המקום היחידי שאני יכולה להיות מי שאני בלי מסכות ובלי שום תחפושת ופשוט להיות אני. ואף אחד לא שופט אותי, ואף אחד לא אומר כלום, וגם אם כן, אז בתועה זה המקום שהכי לא אכפת לי שיגיד. שיגיד מה שירצו! בתנועה טוב לי! אני אוהבת את האנשים ששם. הם גורמים לי להרגיש הכי טוב עם עצמי ולעשות לי תמיד הכי טוב.

במצב הכי מדוכא אני יודעת שרק מישהו שהכרתי (מד"צים, ממחר לשעבר, יקירם שלי) דרך התנועה, כזה שמבין אותי באמת, כזה שהוא בדיוק באותו ראש כמוני, יצליח להוציא אותי מזה.

היה מחנה אדם אדמה, והיה מסע פלמ"ח, ואת ההכנות לשניהם, ומחר מד"מים... ובכלל בחופש הזה עשיתי המון, והכרתי מלא אנשים חדשים שנכנסו לי בשנייה לתוך הלב ואני מאוד מקווה שישארו שם. חוויתי המון ולמדתי המון.

זה נשמע כמו סיכום חופש אבל זה ממש לא. זה רק מבט לאחור לראות מה הספקתי לעשות בחודש וחצי של חופש ולהבין כמה נהיה לי טוב בתקופה האחרונה.

על דבר אחד אני מצטערת.

החברים שלי מבי"ס. אותם לא הספקתי לראות.

עברתי שנה קשה ממש. אפשר לומר שזאת שנה שהייתי מעדיפה לשכוח, היה לי קשה. מקום חדש, חברים חדשים, חברים ישנים שקצת שכחו ואולי אפילו אשמתי כי אני קצת שכחתי אותם.

רק אם הייתי יכולה להחזיר הכל אחורה ולשנות קצת. לא לשכוח. אני מצטערת הכי בעולם אם פגעתי במישהו. אני לא יודעת אם מישהו נפגע ממני כי איבדתי כמעט כל קשר אישי עם אנשים. אז אומנם אני רואה אותם די הרבה אבל הם כבר לא קרובים כמו פעם, ואני מבינה אותם הכי בצדק. אנשים שהיינו רגילים להיפגש כמעט כל יום ועכשיו בקושי טלפון, כי פשוט הכל מסביב השתנה, וגם אני.

וגם החברים החדשים, מבי"ס החדש (אני חושבת שעד סוף י"ב אני יקרא לו "הבית-ספר החדש") אני לא יודעת עד כמה הצלחתי להתקרב באמת לאנשים. יש לנו שכבה עם אנשים מדהימים אבל היה לי תהליך קשה של השתלבות ואני מקווה שיהיה בסדר ושבשנתיים הקרובות זה רק ישתפר.

אני אוהבת את השכבה שלי אבל איכשהו עוד לא מרגישה חלק ממנה. אני מרגישה כמו "ילדת חוץ" כזאת. משהו אחר, משהו שונה. ועד כמה שאנשים הם אותם אנשים אני מרגישה שיש הבדל עצום בין שני הסוגים של האנשים שבכל בי"ס, וזה מוזר לי ממש.

אבל אני אופטימית, באמת.

כל המחשבות על התאבדות עברו לי בחופש הזה.

סטופ! כן, היתה לי תקופה דיי ארוכה של מחשבות על התאבדות ואני חושבת שבלי האנשים המתאימים זה גם היה קורה. ואם כבר דיברתי על האנשים המתאימים אז אני באמת חייבת להם המון. הם לא הרבה, כמה אנשים שעזרו לי לעבור את התקופה הזו. הם לא מקצועיים ולא עובדים בזה, להפך, לא רציתי ללכת לאף איש מקצועי, הם אנשים רגילים אבל מיוחדים ממש שככל שעבר הזמן והתקרבתי אליהם גיליתי עד כמה בני אדם יכלים לאהוב אותי ולעזור לי ורק בכמה מילים לגרום לי לחייך.

אז לכם, שאני בכלל לא יודעת אם יצא לכם לקרוא את זה, רציתי להגיד תודה ענקית (למרות שהם יודעים את זה) על זה שהשארתם אותי בחיים וגרמתם לי להבין עד כמה החיים שלנו חשובים, ושחיים רק פעם אחת, והחיים שלנו הם ההצגה האמיתית ולא החזרה הגנרלית ולכן צריך לחיות אותם על הצד הטוב ביותר כי כל יום שעובר לא יחזור.

ודבר אחרון לך, אני לא יודעת אבל אולי תראה את זה איכשהו ושאולי תבין כמה אתה בן אדם מיוחד.

הכרתי אותך השנה ויצא לי להכיר בן אדם מאוד מיוחד ואמיתי ואני הכי מאושרת בעולם שאתה פה בשבילי שאני צריכה אותך, ושאני יכולה לשלוח הודעות מוזרות ומלחיצות באמצע הלילה ואתה תבין ותתמוך ותקשיב ותדבר ותעודד ובאמת תעשה הכול רק כדי שאני יחייך קצת.

אני רוצה להגיד לך שעבר עלי חודש לא קל ושאני קצת מצטערת על מה שעשיתי כי כנראה שזאת הייתה טעות ושזה רק קילקל את מה שהיה (ואולי לא) ושהכל התחיל באמת מידידות שממש נהנתי בה שבטעות הלכה לכיוון אחר עם הזמן, וזה לא היה צריך לקרות ואני מקווה שהכל יחזור להיות כרגיל, כמו פעם, עם אותם שטויות שלי ואותם בדיחות שלך ושבאמת מה שהיה ישכח כאילו שלא היה.

אני מבטיחה ללמוד מטעויות  (כן בטח, אם הייתי לומדת לא היתי עושה את אותה אחת שוב ושוב) אבל בכל זאת, למרות שברגע זה אתה מאוד רחוק ממני (כמה אלפי קילומטרים) אני רוצה לחבק אותך ולהגיד לך את התודה הכי ענקית כי אני באמת שמחה שיצא ל להכיר אותך, אתה באמת בן אדם שלא פוגשים כל יום!