אשכרה מתחילים להרגיש את החורף סוף סוף... מתה על חורף.

אני הכי אוהבת את הריח שיש באוויר אחרי שירד גשם... הכל.. צח כל כך. קשה להסביר.

באתי לעדכן כי.. טוב, כי ביקשו ממני האמת.

אין כזה על מה לכתוב.

מרגע לרגע יותר ויותר משעמם לי.

כאילו פסדר, זה כיף לקום כל יום באיזה אחת, ולהפגש עם חברות, וגם סתם להתנחל על המחשב.

אבל כמה אפשר?

אני מרגישה שעם כל יום שעובר בשביתה הזאתי- המוח שלי מתנוון יותר ויותר.

גם לגמרי איבדתי את תחושת הזמן... רציני שאין לי מושג איזה יום היום |:

מה עוד?...

בבית הכל... בסדר. אני מניחה.

כשיש לימודים אני בקושי בבית.

עכשיו... אני נמצאת כאן יחסית די הרבה. זה משגע אותי. וגם את ההורים שלי.

אני לא מבינה אנשים שקרובים להורים שלהם. באמת שלא.

כל פעם כשאני הולכת לירדן אני נדהמת מחדש מהשיחות שלהם.

כשהיא סיפרה לי שהיא אמרה להם על הנשיקה הראשונה שלה- ביכלל הייתי בשוק.

אני מדמיינת את עצמי מספרת על זה להורים שלי...

"נו אז מתי נפגוש אותו?.. כמה זמן אתם ביחד?"

"אני מכיר אותו?" (אבא שלי ישאל בטון מפחיד).

"אמ.. לא.. אתם לא מכירים אותו. ולא אמא- אנחנו לא ביחד."

"לא ביחד?? אבל אני לא מבינה- אמרת שהתנשקתם!!"

ואז כשאני אסביר לה שזאת סך הכל הייתה נשיקה אבל אני לא במערכת יחסים, היא תביט בי במבט של "יש-לי-בת-פרוצה".

ואבא שלי בטח ינעץ בי את המבט הכועס שלו למשך איזה חצי שעה ואז יתחיל לדבר על איזו חסרת אחריות אני וידרוש הסברים.

"מאיפה אני מכירה אותו?... אה סתם נפגשנו בעיר. אה,לא.. אנחנו לא ידידים. זאת הייתה הפעם הראשונה שנפגשנו...

כן, התנשקנו בפעם הראשונה שנפגשנו.. אני מבינה שאתם חושבים שזה לא בסדר... נכון, אתם צודקים. אבל פשוט הייתי שיכורה....

אוה כן, יצאתי לשתות. נו אתם זוכרים את הערב שאמרתי לכם שאני הולכת לירדן??.. נו, אז הלכנו לעיר... נכון, למרות שאתם לא מרשים לי.

אסור לי יותר לצאת מהבית?... ברור, ברור...טוב, אז אני אלך לחדר.. מה אמרת? אתם מורידים לי את הדלת??... אההה, פוחדים שאני אשתה בפנים או אעשן?.. כמובן... מה? להתחיל לארוז?.למה?... אהה פנימייה צבאית?"

אמ...

האמת הם פעם אחת באמת רצו להוריד לי את הדלת. אח, הזכרונות.

מתה על גשם!