אני מנצלת את העובדה,

שיש לי 3 דקות שלמות של שקט בבית,

כדי לעדכן.

לפני שעה התחילה המתקפה.

אני התבצרתי בעמדת כוח מתחת לשולחן ואיימתי בקלמנטינות על העוברים ושבים מהמטבח.

(קלמנטינות זה לא חוכמה אחרי שראיתי בגיל שש את מקגיוור מכין פצצה מגזר גמדי)

"אהלן..." שמעתי ציוץ מוכר מכיוון האמבטיה.

"את בטוחה שאת לא רוצה לבוא איתנו לחתונה?..." אימש'לי ניסתה להיכנס למטבח כשהיא מפזרת סביבה עננת בושם ואדי אמבטיה חמימים.

הקלמנטינה שעפה לה על הרגל לא הותירה מקום לספקות ( אני כזה גרועה, כיוונתי לאוזן בכלל)

"לא!!!! לא! לא ! לא ! לא ! לא !לא ! לא !לא ! לא!!!!!

אני לא רוצה לבוא!!!!!

די!!!!!

בפעם המיליון!

נשבעת לך!"

אבל אין עם מי לדבר.

האישה הזו מסוגלת להוציא גם את הדלאי לאמה משלוותו.

לא משנה כמה פעמים בשבועיים האחרונים ציינתי שאני לא באה לחתונה, עדיין, השאלה הראשונה שהיא שאלה אותי היום זה :

"נו, אז החלטת מה תלבשי לחתונה?"

ארררררררררררררררררררררררררר!!!!

ומילא חתונה, אבל אצלנו בבית "חתונה" , או "ברמצווה" או " אירוע משפחתי כלשהו" הן בעצם מילות קוד להוצאת כל הבגדים מהארון בו זמנית, העפת תכשיטים/תכשירי איפור באוויר, צרחות ("איפה החולצה שלי?? ", "למה זה לא מגוהץ?", למה אי אפשר ללכת פעם אחת לחתונה בלי להפוך את כל הבית??" וגו')

ועכשיו הבית נראה כמו אחרי הפגזת אטום.

אז אני מנצלת את העובדה שמצאתי את המחשב תחת ערימה של קליפות בננה ו2 ג'ינסים משנות החמישים, כדי לשלוח אות חיים לחלל החיצון. או לחלל הוירטואלי. לא קריטי לי, לאן שיגיע מהר יותר.

הצילו.