החיים תחת משטר רודני

מאז יצא לאור המניפסט הרבולוסיוני קורע הלב שלפניכם, חווה ארגז התחמושת הישן המשמש כתיבת הדואר של המורדים, און-פוקיטו התעוררות. רוב הפוסטאלים מתגלים בסופו של דבר כהודעות אחרונות בהחלט מרשויות הג'ונגל היעילות כתמיד ("יש לשלם ח"י פזטוס אחרת תנותק לאלתר אספקת האלפחורס"), אולם מדי פעם מפציעה לה גלויה מקורא או קוראת נאמנה, המשמחת מאוד את לב המהפכנים. ניתן לחלקן בצורה גסה לשתי קטגוריות כלליות: הראשונה, מכתבים מקטגוריית "קרטינוס, מאיפה יצאתם אתם?", נשמרים בקפדנות (בעיקר אלו העשויים נייר רב-שכבתי רך ומפנק). השנייה, נקרא לה קטגוריית "איך אתם שומרים על הסנסציון-רומנטיקו גם בעיצומה של לוחמת גרילה מתמשכת ומתישה", החומנת בטובה סיפורי מורשת קרב שיוכלו לסמר גם את שיערו של צ'ה קשישא ז"ל.

ובכן, בצעירותה הוכשרה החברה חואניטה כארכיטקטית באוניברסידאד קראקס ונצואלה, אך עלייתו של הגנרליסימו לשלטון טרפה את קלפיה והיא מצאה עצמה מטפחת קריירה אלטרנטיבית כאינג'ינרית סניטציה בכירה בשירות המשטר החדש. כבר שנה ואון-פוקו שהיא מנגבת את התחת של הגנרליסימו*, ובדרך כלל ערבה לה בצורה מזוכיסטיקו כלשהי מלאכתה הריחנית תחת מרותו המשופמת (אהבה שאינה תלויה בביסקוויט-לח-שעוסה-היטב-לתוך-הסוודר-הכי-טוב-שלה). בקיצור, קומרדית סבלנית ולבבית היא חואניטה, זיו פניה מאיר, ובליסימה היא קומו אל סול-דה-לה-סיילו, אלא שהבוקר קמה היא חמוצה כאנדריאה דל-בוקה בפרק בו אהובה שוכב עם אחותה (מה זאת אומרת באיזו טלנובלה? בכולן).

בירך אותה פבלו בברכת "סיוט היה הלילה, הא?" ידידותית, והתעניין בנימוס בפשר גוון פניה הירקרק.

שאפה חואניטה אויר מלוא הפולמונס (ויש פולמונס) וענתה לו שמדוע שלא ישפוך לה קצת לימונסיטו על הפצעים, ושמילא כשהיא עוד שימשה כבד-אנד-ברקפסט של הגנרליסימו, היא קמה כל הלילה בעוד הוא נוחר בטרנקילה, אבל איזה פתטיקו תרוץ יש לו היום? כי אם הוא לא שם לב, הקומנדנטה הפעיל 5 צופרי ערפל הלילה, במרווחים נאים של שעה זה מזה, ולא, זה לא היה לה נעים.

אסי, הומברה חיובי הוא פבליטו אולם – כמו יתר בני מינו - מוחו בינארי משהו, כלומר עובד על מנעד של כן או לא. ולאחר שהבין שהלילה לא יקבל אמור-לינדה-דה-לה-נוצ'ה, התעייף מן השיחה, פנה לשירותים, טרק בעדינות את הדלת בפני שטף הדיבור של הקולגה החמוצה והתיישב באנחת רווחה על אסלתו בעודו מנסה להתרכז במוסף הספורט של "לה דיקטאדור האבלה" לצלילי הגנרליסימו המאיץ בו בדפיקות עליזות על דלת השירותים מבחוץ.

בהמשך היום, בעודו טרוד במלאכות ניהול-מהפכה חשובות בקפסיטו של ברבריטו, החלו להציק לפבלו מחשבות טורדניות בקאבסה, ותחושות טורדניות עוד יותר ב... הממ... טורסו התחתון, והוא החל לחשוב שאולי בכל זאת כדאי לנסות ולהתאמץ מעט בכדי לקבל דולצ'ה קוגידה הלילה.

וכך, בדרכו חזרה הביתה, קנה זר פרחים וצ'וקולט מבונבן, ואף הגדיל עשות וקנה לחואניטה מתנה מחנות הלינג'רידוס הסקסיים שבקצה השוק.

שמח וטוב לב, כשהוא מפזם בעליצות "לה-קוקראצ'ה", נכנס פבלו הביתה ומיד מעד על תומ"ת צעצוע, השתטח ובירך לשלום את הרצפה. כעבור זמן מועט הסתבר כי חמיצות הבוקר של חואניטה לא הפכה לגן של שושנים: הבית הפוך, הגנרל רב-דרישות כתמיד וארוחת הצהריים עדיין מפארת את הקיר כפרסקו אימפרסיוניסטי.

המשך הערב היה צפוי כפאנץ' הבא ב"חברים", ועגום כמותו: ארוחת ערב, נקיון הבית מארוחת הערב, מרדפים מסמר שיער ברחבי החוילה הנשיאותית אחר גנרליסימו אחוז תזזית (מי נתן לו שוקולד?!!), קילוח הרודן, נקיון הבית מהמקלחת, השכבה במיטה, צרחות-של-לפני-הירדמות... והוא ישן סוף סוף.

לאחר חיפוש קצר ברחבי הבית, הגיש פבלו המותש לחואניטה הסחוטה חצי זר פרחים מכורסם ואת שני השוקולדים האחרונים שלא הושלכו לאסלה (אולם את התחתונים הסקסיים כבר השאיר שתולים באדמת העציץ, בכל זאת יש גבול). חייכו המהפכנים זה לזו, התפשטו, נכנסו למיטה, ושקעו מיד בקומה קטטונית מתוקה.

"אבל מה עם הרומנטיקו?", חרחרה חואניטה בין נחרה לנחרה.

"שתדאג לעצמה", ענה פבלו מתוך שינה. "לנו יש מהפכה לנהל".

בואנס נוצ'ס.

 *לא, זו לא מטאפורה