החיים תחת משטר רודני

31/10/2005 13:59:00

[לזכרו של דיימון ראניון, הסופר האמריקני הגדול ביותר]

לכשעצמי, אין אני פוגש מעולם אף לא בחורה אחת אשר שווה לאבד בעבורה את הראש, ואף מעולם אינני חש הערכה רבה לבחורים אשר עושים כך, אולם אין אני יכול להכחיש כי אם קופץ לו מאן דהוא ומחבר את כל הראשים אשר איבדו גברים פה ושם באשמת בחורות מסוגים שונים ומשונים, הרי שמובטח לו שהוא מקבל ערימת ראשים אשר די במראיה בלבד בכדי לגרום אף לגיליוטינה הצרפתית להכריז מניה וביה על פשיטת רגל סופית ומוחלטת ולפרוש מבוישת לגימלאות. גם בקיבוץ הקטן שלנו, הרחק בצפון, ישנם בחורים, וישנן בחורות, וכשיש לך משני אלו הרי ברור וידוע שהעניינים, כדרכם של עניינים מסוג זה מאז ומעולם, הולכים להסתבך.

ובכן, יום קפוא וסגרירי אחד אני מהלך לי לתומי במדשאות הקיבוץ אשר מכוסות שלג בגובה של 80 סנטימטרים, שקוע במחשבות, והמחשבות שאני שקוע בהן הן בעיקר בביתו של מי אוכל להתנחל כעת לקפה ועוגה והתחממות מול האח, ובעיקר להוט אני אחר עסק זה של ההתחממות מול האח, מכיוון שהשנה היא שנת 1991, והחורף אשר אנו שרויים בו אז הוא הגרוע ביותר אותו היו בוודאי זוכרים זקני צפת, אם לא היו גם הם עסוקים עד מעל הראש בהתחממות נמרצת, או בדבר זה ואחר. ובעוד אני מדשדש לי בעגמומיות בשלג, מי נקלע בדרכי אם לא אבי 'האצבע' וגולן 'פעמיים', וכך מכונים הם על-ידי כלל הציבור מכיוון שהראשון, איבד את אצבעו בילדותו בתאונה מצערת שכללה חתול ומכונה לפריסת לחם, והשני, נוהג לחזור על דבריו פעמיים. בימים כתיקונם אין לי דבר כנגד שניים אלו, אולם בזמן האחרון הפכו שניהם לבלתי נסבלים ממש, ולכן אני עושה כמיטב יכולתי להחיש את צעדי ולשים כמה שיותר שלג ביני לבינם, אולם מיד הם קופצים ומשיגים אותי. "טוב שתפסנו תפסנו אותך", כך מפזם לי 'פעמיים', "מכיוון שאנחנו נמצאים במצוקה מצוקה אמיתית, באמת ובתמים, ואתה היחיד היחיד שיכול לעזור לנו". "אהה", כך נאנח אני בתשובה, מכיוון שאני כבר מנחש אל נכון מדוע פנו הם אלי, ויכול אני לראות בעיני רוחי את האח המבוערת מתרחקת ממני בצעדי ענק, ולוקחת עמה בעקבותיה גם את הקפה, והעוגה, ואני נעצב אל לבי עד למאוד.

את הסיפור של אבי 'האצבע' וגולן 'פעמיים' מכיר כל דרדק בקיבוץ, על איך שהם חברים בלב ובנפש מגיל צעיר, הולכים לביה"ס יחדיו, משרתים בצבא יחדיו, חוזרים למשק יחדיו, ולפני זמן מה מתאהבים יחדיו באלינור גוטמן, בחורה יפה שגרה במושב טללים, מרחק כשלושים קילומטרים מן הקיבוץ. אלינור דנן אוהבת את שניהם במידה שווה, או שמא פשוט נהנית מתשומת הלב הכפולה, וביני לביניכם, אני מוכן להמר על מגפיי שהאפשרות השניה היא הנכונה, אולם בין כך ובין כך לא יכולה אלינור לבחור ביניהם, וכך לאחר ארבעה חודשים הופכים החברים הטובים לאויבים מצוינים השונאים שנאה עזה זה את זה, ואף לידי מהלומות מגיעים. ולאחר שהם מסיימים עם עניני המהלומות, נמלכים הם בדעתם ובאים לחפש אותי בשלג בכדי שאייעץ להם כיצד לגמור את עסק הביש עם הבחורה, שהרי מפורסם וידוע הוא שאם יש דבר אחד שאותו יודע אני לעשות, הרי הוא לגמור עסקי ביש עם בחורות, ללא שום ספק. "ובכן", כך אני אומר לשניהם, בתקווה לחזור במהירות הרבה ביותר לחיפושיי אחר הקפה והעוגה, "הרי זה ברור, מה שיש לעשות הוא להתקשר עם הבחורה ולומר לה לבחור באחד מכם או לשכוח משניכם, ויפה שעה אחת קודם". "כך אנו עושים הבוקר", משיב לי 'האצבע', "אולם אלינור גוטמן אומרת שאוהבת היא מאוד את שנינו ואיננה יכולה לבחור בינינו. אולם, כך היא מפזמת לנו: הראשון מבינינו שמגיע לביתה עם צנצנת מלאה דבש, כך אומרת אלינור, נושא אותה לאשה, מכיוון שהיא אומרת שברור וגלוי שמי מאיתנו שמגיע אליה ראשון אוהב הוא אותה יותר. וחוץ מזה", כך מסיים 'האצבע' את הסיפור, "אלינור אוהבת דבש עד מאוד". "אם כך", משיב אני, "הרי זהו עסק ביש באמת ובתמים, מכיוון שהשלג חוסם את כל הכבישים, והדרך היחידה כעת להגיע למושב טללים היא לצעוד שלושים קילומטרים ברגל, בשלג בגובה של 80 סנטימטרים".