בא לי שכולם יעלמו.

שכל העולם יתפוגג מסביבי, ורק אני אסגר לי בבועה משלי.

שהשקט יהיה נצחי כמו הבדידות המרגיעה,

ושהאפרוריות תשאר איתי תמיד.

שהסתיו לעולם לא יגמר,

ושהבועה הקפואה שלי תתכסה בעלי שלכת-המייפל הכתומים.

שבני האנוש לא יחזרו,

שיעלמו,

שישתקו.

שאחיה לגמרי לבד על האדמה הרטובה מגשמים,

ועיניי יהיו עצומות תמיד,

בשינה רגועה.

ויום אחד מישהו יופיע.

והוא יהיה מוקף בבועה קפואה, בדיוק כמו שלי.

הוא יניח את הבועה שלו ליד שלי וישקוט בתוכה.

וככה נצוף בבדידות הנצחית שלנו,

מוקפים בעלי השלכת היבשים,

הבועות שלנו יתחספסו מהרוח החמה והגשם הקר.

ותמיד נהיה ביחד,

תומכים בבועות.

וכשאחת הבועות תתנפץ, השניה תקבל אליה אורח נוסף.

ושנינו נחיה בבועה אחת קפואה ויבשה,

לנצח,

בשקט.

כנראה שאיבדתי כל מקום לשוב אליו.

הבלוג חזר..?