אני לא מאמינה שיש לנו רק עוד חצי שנה ביחד.

חצי שנה הכי משמעותית שיש.

חצי שנה של ביחד, מאוחדים יותר מתמיד.

אחרי שנתיים וחצי שהיינו ביחד, בטוב וברע, שעצב ובשמחה, בקושיי ובהצלחה.

נשאר רק עוד חצי שנה.

ואפילו פחות, 4 חודשים [בדיוק מהיום.], 4 חודשים אחרונים ביחד.

אני מאוהבת בכם.

אתם הכתה הכייי מדהימה שאפשר לבקש!

למרות הכעסים, העצב, העצבים, כל הפעמיים שכ"כ סבלתי בכתה הזאתי, בכל זאת אין עליכם, אתם פשוט מדהימים!

אני לא מצליחה לראות את עצמי מתחילה שנה חדשה, עם חבר'ה חדשים, עם כתה חדשה, עם אנשים חדשים, עם מורים חדשים,

בלעדייכם.

אני יודעת שיהיו אנשים שבקושי יצא לי לראות, חלק מהידידים הכי טובים שלי, שמכירים אותי יותר טוב מכולם, אותם, שהיו איתי 3 שנים ביחד אני לא יראה יותר.

ואני לא מדברת על אנשים שיהיו איתי באותו בית ספר, אני מדברת על אנשים שלא ילכו איתי לאותו בית ספר.

אני יודעת שלא יצא לי לראות אותם יותר.

המעבר לתיכון נורא מפחיד אותי.

אני מפחדת לצאת בכתה ללא חברים או אנשים נחמדים.

אני מפחדת לעבד את החברים שלי.

במיוחד אותו.

אני יודעת שאם אנחנו לא נהיה באותה הכתה הקשר בנינו יחלש.

ואני ממש ממש מפחד מזה.

אני לא רוצה אבד אותו.

ממש ממש לא.

המורים מלחצים אותי.

מה אני יעשה אם יהיו לי מורים רעים, קשוחים, לא נחמדים.

ומה יקרה אם אני לא אצליח בתיכון?

אני מפחדת להכשל.

אני ממש מקווה להיות במגמה הזאת, אני יודעת שאני אסתתדר שם מצויין.

שמרתי את הקטע הזה כטיוטה.

והיום שפתחתי את זה שוב וקראתי שוב את הקטע, הבנתי שמה שאני מרגישה כלפי הכתה שלי רק גדל.

אני כל כך מחוברת עליהם, יותר ממה שאני חשבתי אי פעם.

אנחנו כ"כ התגבשנו, זה מטורף.

אני לא אגיד על מה אני מדברת אבל אני מבינה על מה טוב מאוד.

ט'4, אני אוהבת אותכם.