ושוב, כמו כל שנה אני עומדת בצפירה וחושבת, חושבת על אלפיי החיילים שכבר לא איתנו.

אלפיי החיילים שנהרגו.

אלפיי החיילים שסיימו את חייהם בגיל 20.

ושוב כמו בכל שנה, אני חושבת עליהם ובוכה. 

בוכה על החיילים שהקריבו את חייהם בשביל שאני הזכה לעמוד פה, לחיות פה.

למה זה מגיע להם?!

למה הם צריכים להקריב את חייהם, למות, להגיע למספרים עצומים שבכל שנה גדלים וגדלים,

ורק כדי שתהיה לנו מדינה?!

וזה כ"כ עצוב.

זה לא מגיע להם! זה לא פאר!

לשמוע בכל שנה סיפורים חדשים ועצובים של משפחות שכולות.

מכתבים.

זה הכי כואב.

לשמוע ולקרוא מכתבים שבני המשפחה כתבו ליקיריהם.

היקיר שלהם שעזב אותם.

שהוא לא ישוב עוד לעולם.

הבן/אח היקר שהלך למלחמה ולא חזר.

אין לי מילים לתאר איך אני מרגישה, הדמעות אומרות הכל.

נקווה שימים כאלו לא יחזרו.

נועם.