השבת חגגנו לאחים שלי יומולדת.
אחותי -שהיא בת עשרים ואחת וקצת- הביאה שתי חברות לשבת..
וכל החברים של אחי -בן עשרים- באו בצהריים.
בצהריים כולם הגיעו. גם בנדוד שלי, שהיה אצל דודה שלו השנייה וכל החברים הקועים ביותר של אחי... היה ממש מצחיק=]
גם כשירדו על אחי(כי הוא קצת נמוך):
- שתגדל להיות בגובה של רן(שהוא ענק).
- עד מאה ועשרים סנטים... חחחח זה הכי קורע...
היה ממש כיף=] הלוואי וביומולדת שלי יהיה כ"כ כיף!!
אחת השבתות המוצלחות יותר.
למרות שהיה קטע ממש מעצבן, שכל החברים של מתן (אחי) החליטו להביע את דעתם בנוגע לבנות שמשרתות בצבא.
דבר שלא כל כך מצא חן בעיני. אז התחלתי להפציץ את עודד אחרי שאמר -בקול די מאנפף ומעצבן- "המקום של הבנות במטבח! אחת צריכה לראות את החלון השמאלי והשניה את הימני"
- "חצוף!!!! אניחושבת שיש הרבה דברים שבנות יכולות לעשות בצבא וי-"
- "כמו מה? להכין קפה?"
צלחות מתעופפות באוויר.(חד פעמיות כמובן..)
חשבתי על זה לעומק והגעתי למסקנה שהעתיד נראה רק ורוד יותר. הגעתי למשוואת השלום עם אמא- להקשיב לה כי היא לא מתפשרת על שום דבר אחר..
ושאולי לספור עד עשר זה כן חשוב- לא רק לגבי אמא..
ולפעמים זה לא נראה כ"כ גרוע.
אניחושבת שיהיה לה עדיף בלעדי- אני לא מצחיקה כמו כולם, אני כבדה, אני רק מכבידה, ואני פשוט לא טובה מספיק. לראות אותה צוחקת עם חברה בטלפון עושה לי רע, כי אני יודעת שאני אף פעם לא אוכל להצחיק אותה ככה.
אני כ"כ רוצה חיים אחרים רק בשביל לדעת איך זה להיות מספיק טובה בשבילה.
אני?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
