אני יכולה להיו הבנאדם הדפוק בתבל.
ברצינות.
אולי כדאי שמישהו יקרא לגינס.
הם לא מפסיקים לריב.
בכל פעם שאני מגיעה הביתה הם באמצע ויכוח כזה או אחר.
נמאס לי מזה.
השבת הייתה אחת הרעות.והם אפילו לא טורחים להוריד את הקול.
או להפסיק עם זה כשיש אורחים.
נמאס לי.
שיתגרשו כבר.
זה ככה מאז שאני יכולה לזכור. והתקופות הטוובת יותר רק מוסיפות להרגשה הרעה כי הם רק מגבירים את הציפיות שאולי, רק הפעם הם יפסיקו עם זה.
לא יכולה לחיות ככה. וצריך תמיד להעמיד פנים שהכל בסדר, ולא להביא אנשים, ולהחליק את פני הדברים, ולהמציא תירוצים, ולהסביר וליפול חסרת כוחות או רצון מכל זה.
וגם אני והיא. החיים ממש בלתי נסבלים. אני מנסה למנוע את כל המחשבות האלה ולראות שהכל בראש שלי.
אבל זה לא. או שאולי כן ואני פשוט לא מנסה מספיק?
בכל מקרה, זה לא נורמלי מה שהולך בבית הזה (בטח לא יחסי אמא-בת נורמליים), בא לי פשוט לברוח. ממש להתנתק מהבית הזה ולעזאזל עם העתיד שלי וכל מה שהבטחתי לעצמי שיהיה שונה ממה שיש לי.
הדבר היחיד שמחזיק אותי, זה מה שאני רוצה.
נהיה לי מחנק בגרון כל פעם כשזה קורה. למה? למה אני לא יכולה להסתדר איתה? למה זה חייב להגיע למילים כאלה? למה אני זאת שחייבת לראות את כל הבתים המאושרים האלה מסביב ולדעת שאחת המשפחות שלי כבר נדפקה ואולי השניה (זאת שאקים) גם לא תהיה אחת טובה?
שונאת להיות עצמי.
עריכה:
זה נראה כאילו הקטע הראשון שייך לשניים האים אחריו, אבל הוא לא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
