או - "משאלה אחת ימינה"
כבר כל כך הרבה זמן שאני אומרת לעצמי "אני אכתוב, מתישהו, אני חייבת..."
ואז אני נכנסת לפה, מסתכלת על התקופות שגוללתי כאן,בפני קהל קוראים מצומצם ולפעמים מצומצם פחות.
מילה אחרי מילה, תו אחרי תו, בתמימות אין קץ.
לרגע אני נסוגה וחושבת שאולי הגעתי לבלוג הלא נכון, זו לא אני.
קשה לי להבין את הנאיביות של הילדה הזאת שכתבה פה, אני כועסת עליה על חוסר הביטחון, על חוסר האמונה בעצמה
ולפעמים כל כך גאה בה, בילדונת הזו, כי היא יודעת מה היא רוצה.
אז התבגרתי מאז, השתניתי, אני סופר אסרטיבית, האמונה בעצמי עלתה ביחס ישיר לחוסר האמונה שלי בשאר העולם ואני עדיין יודעת בדיוק מה אני רוצה....
ועכשיו אתם בטח שואלים את עצמכם "אז מה את עושה פה?!" מה שונה הפעם הזו? ולמה פרצתי את כל המחסומים הבלתי נראים האלה והרגשתי צורך לשבת שוב ולכתוב, כמו פעם?
זה רק בגללו, בגלל צ'רצ'יל.
כמה שעות איתו גרמו לי לאינספור מחשבות והרהורים עד שהרגשתי שאני חייבת להקיא מעצמי את כל מה שממלא אותי אחרת אני אתפוצץ.
לי ולצ'רצ'יל אין מערכת יחסים רומנטית, ובכל זאת הוא גרם לי לכאבים באיזור החזה שלפי כל האבחנות הרפואיות מעידים על שברון לב.
אני וצ'רצ'יל גם לא ידידים, אבל איכשהו הוא הצליח לשכנע אותי שאין דבר כזה ידידות.
פגשתי אותו פעמיים בחיים שלי, ועדיין הוא לימד אותי על עצמי יותר משלמדתי לבד משך חיים שלמים.
זה היה בערך בארבע אחר הצהריים כשלחשתי לנטע עם לחלוחית בעיניים "דיי, נטו'ש, אני לא יכולה לשבת כאן יותר"
המפקד שלי המשיך לדבר בטונים גבוהים על פיקוד העורף, הסביר עניינים ברומו של עולם ועדיין חיפש אותי בעיניים כי הוא ידע שאני גמורה.
"דיי, קומי ותלכי מפה אם ככה את מרגישה! מספיק עם האגו הזה, רק בשביל שלא יגידו שאת מסכנה את לא הולכת.."
נטע תמיד מדברת איתי על אגו, היא אומרת ששלי מפותח מדי, ושאם לא אלמד להתגבר עליו ולהיות לפעמים גם חכמה ולא רק צודקת אני אפסיד הרבה בחיים.
אז התגברתי עליו בפעם השנייה (הפעם הראשונה הייתה כשאני וצ'רצ'יל התווכחנו, הוא נכנס בי בטירוף ועדיין נשמתי עמוק ולא שלחתי אותו לאלף עזאזל כמו שבד"כ הייתי עושה, אלא ניסיתי לגרום לו להרגע) ובהפסקה ניגשתי אל המפקד שלי וביקשתי ללכת כי אני ממש חולה.
בארבע וחצי כבר דרכו רגליי בעזריאלי, צ'רצ'יל ביקש שאחכה לו שעה ואז נלך "לשבת על כוס קפה", כמו שהוא אוהב להגיד.
אמרתי לו שאין בעיה, כי בינתיים תכננתי דייט סוער עם המאהב שלי - הכספומט.
500 ש"ח לאחר מכן הוא התקשר, מסתבר שעברה שעה, אסף אותי עם האאודי שלו וכל הפוזה ונסענו, לא עניין אותי לאן.
כבר באוטו התחילו העקיצות על איך שאני מרוקאית והוא לא, והוא חכם ואני לא, והוא יודע הכל והוא...כל כך מאוהב בעצמו, אבל הוקסמתי ממנו
הוקסמתי מהשנינות ומהעקיצות ומזה שניהלנו שיחה אינטיליגנטית בטירוף, ומזה שהוא הצליח להשאיר אותי חסרת מילים, ואלוהים יודע עד כמה זה קשה.
קשה לי להסביר מה יש בו, אבל איכשהו כשהוא עוקץ ומלכלך בא לך רק להגיד לו תודה, ואח"כ כשהוא רמז שנזרום אליו הבייתה (כי כנראה שאינטיליגנציה בפני עצמה זה טוב ויפה, אבל לגברים התמחות באנטומיה חשובה לא פחות) מצאתי את עצמי, בצעד חסר שיקול דעת ואחריות, כשאני חולה והשעה לקראת 8 בערב, אומרת לו בהתגרות "אתה יודע מה?סע אליך."
הגענו אליו, הוא ישב על השולחן ואני עמדתי מולו ("את כזאת סמכותית,אני חייב לשבת מעט גבוה ממך, רק כדי שלא תתפסי עליי תחת"-אותו תחת שהוא דאג להפליק לו כאילו בצחוק כמה שניות לפני כן כששוב ירדנו אחד על השנייה...)
במשך קרוב לשעה המשיכו חידודי הלשון האלה (מטאפורים בלבד) כשבכל אותו הזמן הוא מסתכל לי בעיניים עם חצי חיוך נבוך שאני כבר מכירה, שאומר שהמתח המיני נמצא שם ואף אחד מאיתנו כבר לא יכול להתעלם מזה.
באיזשהו שלב אמרתי לו בפנים מה שאני חושבת עליו, שזה בעיקר שהוא נרקסיסט מתנשא שחושב על כל מילה שיוצאת לו מהפה אלף פעם.
הוא חייך ולרגע היה נראה שהוא ממש נהנה מזה ושאם רק הייתי נותנת לו טיפה לגיטמציה, חצי צעד, והערב הזה היה נגמר אחרת
למרות הכל החלטתי לשים לזה סוף.
יכולתי לכתוב עוד שעות על המפגש הזה ולפרט דיאלוגים אינסופיים, אבל בסופו של דבר הוא הוריד אותי בארלוזרוב, דאג יפה לפי הפרוטוקול שאודיע לו כשאני מגיעה הבייתה ולא דיבר איתי מאז.
חברים, בואו נודה על האמת, הבחור עשה לי בית ספר.
גרם לי להיות עצבנית, חרמנית, משועשעת, ספונטנית בצורה בלתי רגילה ואז נעלם והשאיר אותי עם החיים הרגילים שלי.
פלא שמאותו היום ועד עכשיו אני רק חושבת על ההשלכות של המפגש הזה?
פעם כשהייתי קטנה הייתי בטוחה שהכל אמת בעולם, שאף אחד לא פוגע באף אחד, או נעלם לאף אחד בלי הסברים, ושהסוף הוא תמיד טוב
צ'רצ'יל לא פגע בי, לא רציתי אותו כידיד כי הוא מחושב וקר מדי
לא רציתי אותו בשום פנים ואופן כבן זוג כי אם אתם שואלים אותי הבנאדם מאוהב מדי בעצמו עד כדי כך שאין לו מקום בלב לאף אחת
אבל הוא עדיין תמיד היה שם כדי לשקף לי את הדברים הפחות טובים, רק כדי שאלמד לשאוף גבוה
הוא תמיד איתגר אותי וגרם לי לחפש מאמרים מוזרים וללמוד על העולם ועל פילוסופיה
הוא גרם לי לקרוא את הנסיך הקטן בתוך שעתיים רק כדי להסביר לי ש"אין מקום שהוא רחוק מדי" לפני שהוא טס לדרום אמריקה
והוא נעלם עכשיו, גרם לי לחשוב, גרם לי לכתוב - ואולי רק טוב יצא מצ'רצ'יל,
אבל כל ההתעסקות איתו היא של מבוגרים בלבד, קצת גדול על הילדה הקטנה הזאת שעדיין קיימת בי 
כולי תקווה שעדיין נשארו לי קוראים איכותיים, או שלפחות הצלחתי לדוג כמה.
לילה טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
