אז כמו שכבר ציינתי בפוסט הקודם שלי טיילתי בשבוע שעבר במקומות רבים בארצנו הקטנטונת,
מה שחשף אותי למגוון של תרבויות ועולמות תוכן מרתקים ושונים, להלן מספר דוגמאות:
1. אני הולכת לתומי בתחנה המרכזית בתל אביב, יורדת במדרגות הנעות כשמישהו צועק לי ישר לאוזן:
"מה, אני מכיר את הכומתה שלך! גם אני שירתתי שם!"
אני: "מה אתה אומר?איזה יופי!"
הוא: "כן, את מכירה מישהו משם?"
אני: "לא"
הוא: "אהה..שיהיה לך יום טוב" ומושיט לי יד ללחיצת יד
מתוך אינסטינקט רציתי להחזיר אבל עוד לפני שהספקתי להושיט את היד היצור ניסה לנשק אותי!!!
ברחתי כל עוד נפשי בי והלכתי להוציא כסף.
ואתם יודעים איך זה, מה שיורד חייב לעלות ולהפך, וכך מצאתי את עצמי במדרגות הנעות שוב, בדרך למעלה...
להלן דוגמא 2:
"תגידייייייייי....אעיפה זה רציף שבעע?"
אני: "לא יודעת". בחיי שאני יודעת, הוא כל כך הלחיץ אותי שפחדתי להסתובב ושכחתי איך קוראים לי.
הוא: "וואי וואי וואאאאאאייייייי איזה קצינה יש לנווו פההההה"
ואז הסתובבתי, אפשר להרגע, הוא רק ערס צעצוע, חייל שהתגייס לפני יומיים.
צחקתי, בהתעלמות.
הוא: "איזה קצינה את, שלישות?!" (יפה מצידי לשים פסיק, כאילו שהוא יודע פיסוק בכלל)
אני: "לא."
הוא: "אעעזז אייזההה??"
אני: "תנחש."
הוא: "קצינת היופי!"
אני: "כן, היית קרוב, אני קצינת החן, קומה שבע זה שמאלה ולמעלה, שיהיה לך יום טוב חמוד!"
ברחתי אל הרציף בו קבעתי עם המש"קית המקסימה שלי....מתה להדליק כבר סיגריה ולנוח קצת מכל היצורים
רק מה, בדיוק בכניסה אל הרציף המיוחל עמד המנשק הסדרתי.
אחורה פנה, קדימה צעד, אל רציף אחר.
נאבקתי בדלת, מנסה לפתוח אותה עם התיק הענק שלי, מישהו שם עזר לי וצעק לנהג שיחכה אז אמרתי לו שאני לא עולה על האוטובוס הזה, הרי זה לא הרציף שלי.
"למה את לא עולה על האוטובוס הזה?זה בגלל שאני פהה אעעע??" אימת הקצינות 2, החייל מהמדרגות.
אין מנוס אמרתי לעצמי, הדלקתי סיגריה והשתדלתי להתעלם עד שהוא נסע אל מחוז חפצו, וחפצי.
כעבור כמה דקות הגיעה המש"קית שלי והצילה אותי מלהמשיך ולהיות מגנט ליצורים, או לפחות ככה חשבתי...
עד שהגיעה דוגמא מס' 3:
הדרמנו אל התחנה המרכזית באשקלון שם גבר נחמד בן כ-60 ניגש אליי ושוב צרח לי באוזן:
"חיילת!! מארץ הצבי שיתגשמו כל משאלות ליבך אמן! טבעת נישואים!!!!!!!!!!"
ובכן, זה היה השיא, המש"קית שלי התמוגגה ואמרה שזה כל כך יפה ומרגש,
אבל מכל היצורים וכל ההטרדות באותו היום, איך הוא מעז לאחל לי להתחתן?!?!?עכשיו??? דיי, זה היה יותר מדי.
כעבור כמה ימים נסעתי ברכבת מלוד לראשל"צ, שם חוויתי תיקון :)
עליתי אל הרכבת, הנחתי בקושי את התיק-בית שלי בצד וישבתי, מנסה להסדיר את הנשימה.
"סליחה, אפשר להיות חצוף ולבקש ממך שיחה?פשוט נדפק לי הפלאפון לגמרי מהבוקר!"
הסתכלתי עליו...חמוד, חשבתי.
מעיל עור, צעיף לבן, גבוה, אני אוהבת.
"בטח, הנה..."
הוא התקשר אל אבא שלו שיבוא לקחת אותו מהתחנה, מה שגרם לי לתהות למה בחור בגילו (הוא נראה בערך בן 28-9)
ועוד אחד שנראה ככה, נוסע ברכבת ומבקש מאבא לאסוף אותו.
נו מילא...
הוא החזיר לי את הפלאפון ומשך כל הנסיעה פיתחנו שיחה מרתקת על התלות שבני אדם פיתחו בטכנולוגיה
ועל איך שאפילו כבר לא מסתובבים עם שעונים על הידיים כי יש הכל בפלאפונים.
ירדנו, הוא צעק לי מרחוק "שוב תודה!"
חייכתי אליו והשבתי "בכיף."
יצאתי מהתחנה והצטערתי שלא דיברנו עוד קצת, חיפשתי אותו בעיניים אבל הוא כבר נעלם...
על החיים ועל המוות
"תמסרו בבקשה לג' שהוא חייב לי ארוחת ערב." - סימסתי אל הפלאפון של אבא שלו.
במקרה הגרוע, ככה חשבתי, הוא יגיד שאני פסיכית ולא ידבר איתי שוב, מה שככל הנראה ממילא יקרה
במקרה הטוב יותר הוא יפרגן על האומץ ויצור קשר.
יום למחרת בערב קיבלתי תשובה להזמנה שלי ופרגון אדיר על התעוזה, עוד כמה אסאמאסים ושיחת טלפון של כרבע שעה ויש לנו ארוחת ערב בתכנון.
אה ורק כדי להיות רגועה, הוא נתן את הרכב שלו להורים, בגלל זה הנסיעות ברכבת והסירבולים.
חוויות והרפתקאות חברים, סעו בתחבורה ציבורית, זה כיף! :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
