My Life, My Rules.

השמש זורחת, הציפורים מצייצות, איפשהו בעולם יש רעידת אדמה, או צונאמי...ואני?לא רוצה לקום מהמיטה.

זה היה ככה מאז שהייתי קטנה, תמיד הייתי מתעוררת, שוטפת פנים ומצחצת שיניים בקושי

ונותנת לאמא שלי להוביל אותי כמו זומבי אל הבית של סבתא.

מבחינתי בוקר שהתחיל כמו שצריך הוא בוקר שבו פקחתי את העיניים שעה לפני הזמן,

חצי שעה להתרגל נפשית לרעיון שצריך לקום וחצי שעה כדי לשתות נס קפה.

בכלל, אני חושבת שאני במיטבי רק מסביבות 11:00...

אתמול חתמתי על טופס יציאה לחופשה ללא תשלום,

חמישה חודשים וחמישה עשר ימים בהם אני אזרחית לכל דבר אבל אם אני ארצה אני יכולה לחזור בשנייה לצבא,

סוג של שתי ציפורים ביד...אין לי מושג איפה העץ :)

אתמול בבוקר נסעתי עם ההורים שלי....

מצחיק אותי לפעמים כמה הם שונים, אבל משלימים אחד את השנייה.

הוא: "מה עם הביטוח של האוטו?"

היא: "נתתי לך לקרוא כמה הצעות אבל לא קראת..."

הוא: "עזבי, תעשי את הרגיל."

היא: "יש יותר טובים, אבל לא משנה! נעשה רגיל "

הוא: "אה יש יותר טובים?"

היא: "כן! נתתי לך לקרוא אבל לא קראת..."

הוא: "אז אני אקרא..."

הצחיקה אותי השיחה הזאת, בעיקר גרמה לי לחשוב - האם אנחנו מראש בוחרים לחיות את החיים שלנו עם מישהו שמאזן אותנו, או שמא אנשים לומדים לאזן את בן הזוג שלהם עם הזמן?

בני, אתה יכול לכתוב על זה פוסט :)

בוקר טוב יקיריי,

עכשיו זו החצי שעה של הנס קפה...