איך מתחילים פוסט כזה? האמת היא שאין לי מושג.
אולי כדאי שאני אתחיל בלנגב כמה דמעות מהפנים...כבר 4 וחצי שעות שהן לא יבשות.
כבר הרבה זמן רציתי לכתוב עלינו, עליו...על המתנה שקיבלתי מה' לפני 3 חודשים...אף פעם לא יצא לי...זה אף פעם לא נראה מספיק..ואיכשהו הסתכם בזה שכתבתי שאני אוהבת אותו,אבל עכשיו...עם כל הדמעות האלה בעיניים והכאב בלב, עכשיו אני מבינה עד כמה זה חזק, עד כמה הוא חשוב לי.
מצחיק לחשוב שהכל התחיל בהודעה, אחרייה הדברים זרמו ברצף כזה שאם משהו קטן היה משתנה כבר הכל היה אחרת, אבל הכל הסתדר לנו.
אני לא אשכח את הפעם הראשונה בה הרגשתי את החיבוק שלך, המהוסס...את הידיים האלה מגששות אליי...את הלב שלי פועם בקצב של 200 פעימות לדקה...את הפחד, את חוסר הידיעה מה אתה חושב, איך אתה מרגיש..אם הפעם אני אצליח באמת להיפתח ולתת לעצמי לאהוב...את המלאכית הקטנה שנתת לי.."הנה, כמוך..כמו שאת מלאכית קטנה שיושבת לי בלב"...את הנשיקה הראשונה שלנו, המהירה..בתחנה המרכזית.
זוכר את הפעם הראשונה שהיית אצלי?איך הכרת את כולם ונכנסת לכולם ללב תוך שניות..."הוא ממש חמוד, הוא מקסים"...לא הייתה מילה אחת רעה להגיד עליך...ואני?הייתי כל כך מאושרת שיש לי אותך באותם רגעים, להתגאות בך ולחבק אותך בלי סוף.
"אל תלך..." ביקשתי ממך אז וכל כך התכוונתי לזה, לא רציתי שתלך ממני אז ואני לא רוצה שתלך ממני בחיים מלאך שלי.
מה שקרה בשישי "ההוא" אני לא צריכה ולא רוצה לספר, אבל אני יודעת שכמעט עשיתי טעות ענקית שהייתה עולה לי באהבה עוד יותר ענקית...אני כל כך מאושרת שנתתי למשקעים האלה לחלוף..שלמדתי לאהוב אותך מכל הלב והנשמה...רק מצטערת שפגעתי בך בדרך, הלוואי והייתי יכולה לקחת את כל זה בחזרה.
אח"כ באת אליי עוד וכבר הפכת לבן בית [אפילו את אסתר המורה לאנגלית הכרת :) ]...וביום שישי..כשחגגנו חודש מאז שהתחלנו לצאת, באתי לישון אצלך...באתי מלאת חששות..אני לא אשקר, אבל היה לי כל כך כיף איתך...כל כך כיף להכיר את המשפחה המקסימה שלך..נתתם לי הרגשה כל כך טובה...במיוחד אתה נסיך שלי..."אמא, אל תשגעי אותה"..."אמא, למה מורן לא אכלה?" "לירן..מורן ישנה פה!" "אבא...קח אותה לתחנה"...כולך דואג ואיכפתי ואוהב בלי סוף...על כל זה חשבתי אתמול כשהסתכלתי לך בעיניים...לכל זה התכוונתי כשאמרתי לך שאני משחזרת לי הכל בראש.
מההתחלה דיברנו על התאריך הזה- ה19.11...שאתה מתגייס ויהיה לנו קשה, כל כך קשה...אבל נעבור הכל ביחד.
הדחקתי את זה, עכשיו מסתבר לי שהדחקתי את זה עד הרגע בו ישבתי איתך היום בבוקר בספסל בלשכת הגיוס, כמה דקות לפני שעלית לאוטובוס.
הבטחתי לך לא לבכות, בגלל זה אתמול בלילה לא בכיתי לידך, לא נשברתי...אבל כשהלכנו לישון וכבר לא ראית רק אז הרשיתי לדמעות לרדת...גם היום, הסתובבתי...אבל זה כבר לא עזר כי הכל התפרץ...חיבקתי אותך ובכיתי...כי אני כל כך אוהבת אותך, אני אתגעגע אליך, כל שנייה בלעדיך היא נצח..כל כך יחסרו לי ההודעות שלך כל בוקר...מי יחכה לי עכשיו כל פעם שאחזור מבית הספר? מי ידאג לי כשרע לי?אני מרגישה שאין לי טעם אפילו להדליק את המחשב כי אני יודעת שלא תהיה מחובר..אני דואגת לך כבר מעכשיו...שלא יהיה לך קר מדי, שלא יהיה לך חם מדי, שיתייחסו אליך יפה, שאף אחד לא יפגע בך, שלא תעמוד במצבים מסוכנים, שתחזור אליי בריא ושלם כל פעם מחדש ושהאהבה הזאת שלנו לא תכבה לעולם.
אני יודעת, גיוס זה לא סוף העולם...אבל אפילו כשאמרת לי את זה ראיתי בעיניים שלך שאתה מרגיע אותי אבל בתוכך אתה מרגיש בדיוק אותו דבר...רק לא מראה לי כדי לא להעציב אותי עוד יותר.
לראות אותך מבין כל הדמעות שלי, לראות מסביבי אמהות ואחיות בוכות...איך אבא שלך אמר לי? "זה קשה כי הם קרביים, יודעים איפה זה מתחיל...לא יודעים איפה זה יגמר."
רק במדינה שלנו זה ככה, ילדים...ילדים בני 18 שעד לא מזמן בדיוק כמוך רק סיימו את הבגרויות שלהם, יצאו לחופש, בילו עם החברים כמה שרצו וישנו עד שעות מאוחרות...אותם ילדים עכשיו ביחד איתך שם בבקום, הופכים במהירות לגברים, חזקים, בוגרים.."קרביים" הם קוראים לזה, ואני רק מתפללת שיחסכו ממך כמה שיותר קרבות.
איך זרקת לי את הטבעת שלך מהאוטובוס...כ"כ שמחתי שנזכרת, כי בעצמי שכחתי...אמנם בד"כ אני עקומה, לא טובה בתפיסות..אבל תפסתי אותה מהר, חלק.שמתי אותה על האצבע שלי עם חיוך ענק.
אח"כ בתחנת אוטובוס כשראיתי חיילים מסביבי הסתכלתי על התמונה שלנו במחזיק המפתחות שקנית לי ובכיתי עוד קצת...אבל אני חייבת להיות חזקה, כי זה באמת לא סוף העולם וה' ישמור אותך בכל דרך בה תלך, אתה תחזור אליי כל פעם מחדש ואני אחכה לך בזרועות פתוחות ואהבה אינסופית.
-אני: "איזה קטן הוא...התיק יותר גדול ממנו.." *מנגבת דמעה*
-אבא שלו: "קטן, אבל גדול...עם אופי גדול..אני מחזיק ממנו"
-אני: "אמת, הוא בנאדם מיוחד."
חמודי שלי, אתה בנאדם מיוחד...עם לב ענק ונשמה...אני אוהבת אותך
אני מאושרת שאני איתך, גם אם זה רק חודש בינתיים, הוא היה גדוש בהכל...כי אתה האהבה הראשונה שלי,אתה הכל בשבילי, חייל שלי.
זהו, זה הסיפור שלנו...אחרי חודש וכזה סופ"ש...הייתי חייבת להוציא הכל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
