פשוט צריכה לכתוב.
אז הנה, סופסוף אני ברגילה ויש לי מעט זמן לסדר לעצמי את המחשבות, תמיד אחרי שהדברים האלו עולים על הכתב אני רואה אותם הרבה יותר ברור, שחור על גבי לבן ולא בתוך מערבולת המחשבות המסחררת שלי.
איך מכניסים חצי שנה לפוסט?במיוחד כזו חצי שנה...שהייתה מלאה בהכל פחות או יותר...
נתחיל עם איך לא, צה"ל...המערכת שבחצי שנה האחרונה שואבת את רוב הכוחות והזמן שלי.
הפעמים האחרונות בהן כתבתי כאן היו מין גיחות קטנות בסגנון של "התגייסתי", "נחמד לי בקורס", "סיימתי את הקורס", "אני יוצאת לסדיר"...ובזה זה נגמר, אבל למעשה כל גיחה כזו מייצגת שלב משמעותי.
לפני הגיוס לא יכולתי לחכות כבר, כל כך רציתי לעלות על מדים, לשנות אווירה, לשנות סביבה...להרגיש את החידוש הזה כי בתקופה ההיא לא יכולתי יותר, בדיוק נפרדתי מנאור והיה כל הלחץ של המבחנים, לא מצאתי את עצמי והייתי מאוד סגורה והפכפכה, הייתי נשברת ובוכה המון ולא מוצאת לעצמי כיוון.
הפרידה ההיא באמת הייתה נקודת משבר שעם כל חוסר היציבות שמאפיין את החודשים האחרונים של התיכון פשוט לא ידעתי איך להתמודד איתה כי פשוט הלכתי לאיבוד.
היום בו התגייסתי לא איחר לבוא, למען האמת הבגרות האחרונה שלי הייתה ביום שני וביום חמישי באותו השבוע כבר דרכה כף רגלי הצעירה בבקו"ם בפעם הראשונה.
להגיד לכם שהרגשתי שזה הדבר לו ייחלתי?שקר. יום הגיוס הוא בערך היום הכי נוראי עלי אדמות...אתה עוד לא מבין מה קורה איתך וכבר צועקים עליך ומטרטרים אותך ממקום למקום, מה גם שהמדים משמינים, והזכרונות מהיום ההוא בתל השומר איתו מציפים, וכמובן איך לא הטלפון הראשון מהאוטובוס באופן אוטומטי הוא אליו, אבל הוא כבר לא מי שאת רוצה שיהיה...הגוון החם בקול שלו נעלם ואת מבינה שאת עוד אחת עכשיו, והוא עדיין כל עולמך.
לא מזמן חברה טובה שלי מהקורס אמרה לי שהשם נאור מזכיר לה אותי יותר מהשם שלי עצמו, וככה באמת היה...יום אחרי יום בקורס ניצחתי משברים קטנים, אחרי כל משימה ישר רציתי להתקשר רק אליו ולספר לו, שיהיה גאה בי והתאפקתי...בלילה כשכולן דיברו על/עם החברים שלהן כל כך רציתי להרגיש את זה גם...אבל במקום רק ברחתי למקלחת ובכיתי.
בשבתות שסגרתי בבסיס הקידוש והאווירה הזכירו לי את ההורים שלו, התקשרתי אליהם ודיברנו ארוכות, הם אפילו באו לבקר אותי יום אחד בהפתעה.
איתו לא דיברתי במשך תקופה ארוכה, בערך חודש אחרי שנפרדנו הוא כבר התחיל לצאת עם מישהי אחרת, התאהב בה לגמרי ואני לא יכולתי לשאת את המחשבה הזו.
בערך בתקופת החגים עם כל הטלפונים שלי אל ההורים שלו ושלו אל ההורים שלי יצא שאיכשהו חזרנו לדבר, ניסיתי מכל הלב להיות ידידה שלו...בערך בשלב הזה גם הבנתי שאין מה לעשות והגיע הזמן להשלים עם הפרידה הזו כי הגענו לנקודת האל חזור - הוא מאושר עם מישהי אחרת...
לאט לאט התגברתי, אהבה כבר לא הייתה לי בלב אבל המון זכרונות עדיין הציקו מדי פעם.
היינו ידידים, אפילו קצת מעבר לזה...הוא היה מספר לי הרבה דברים, פתאום היו לנו שיחות כנות על הכל, על למה נפרדנו ולמה בעצם כ"כ כעסתי, על מי ומה שאנחנו היום לעומת מה שהיינו אז...כל זה היה בתקופה שבה הוא נפרד מהחברה ההיא, הראשונה שהייתה לו אחריי...היו לו אחרות בין לבין אבל זה לא כזה הפריע כי הרגשתי שהוא לא אהב אותן, הוא אהב אותה...ואז אחרי תקופה קצרה הוא חזר אליה והתרחק ממני, פגע בי בכל מיני דרכים ואמר לי שכשיש לו חברה הוא פשוט לא נפגש עם ידידות שלו שזה לא מתאים וכל מיני כאלו.
היום ההוא היה הפעם האחרונה בה בכיתי בגללו, אני באמת לא יכולה לתאר את האכזבה...לא אהבתי אותו, לא רציתי אותו, לא היה שום דבר רומנטי, רק התחושה שזהו, עכשיו איבדתי אותו לגמרי...אם בהתחלה כבר התגברתי על זה שהוא לא יהיה איתי, עכשיו הייתי צריכה להשלים עם זה שגם את הבנאדם שהוא, שכ"כ אהבתי כידיד, גם אותו איבדתי...רק שהפעם כבר לא רציתי שיחזור, הבנתי סופית שהוא לא מה שחשבתי, או יותר נכון שהחשיבות שלי בעיניו היא לא זו שציפיתי שתהיה, הפכתי לכלום.
מאז ועד היום אנחנו לא מדברים בכלל, החלטתי שהספיק לי ואני סוגרת את המעגל הזה סופית, ואי אפשר להאשים אותי בזה שלא ניסיתי, הרי תמיד אמרתי שאני ונאור היינו קודם כל חברים טובים ורק אח"כ בני זוג, ובאמת שהמכה של לאבד אותו כידיד הייתה קשה יותר מלאבד אותו כחבר.
אני יכולה להגיד בלב שלם שאני כבר לא מתייסרת, לא חושבת עליו אלא אם הוא מציץ לי במקושרים או קורא את האוואי, השלמתי עם העובדה שהוא חלק בחיים שלי שכבר לא יחזור,ועצם זה שאני כותבת על הכל ומרגישה בקושי צביטה קטנה בלב, זה מוכיח לי שהתגברתי.אני אחרי כל זה.
קצת גלשתי אז נחזור לצבא...קורס ת"ש נס יולי 07' היה בין המדהימים...בניתי את עצמי, הכרתי צדדים בי שלא ידעתי שקיימים.
היום, בסדיר, אני מרגישה אדם שונה לגמרי...אני הרבה יותר בוגרת ומחושבת, מצד אחד הרבה יותר רגישה ומצד שני הרבה פחות רגשנית, המילה "פרופורציות" מתקבעת היטב במחשבה כשאת מש"קית ת"ש...זה נשמע קיטשי להפליא אבל כשאת רואה יום יום מצוקות של אחרים את לאט לאט לומדת להעריך את כל הטוב שיש לך.
התפקיד הזה מדהים ואין בי שמץ של חרטה על שבחרתי בו, אני מאמינה במה שאני עושה, אני אוהבת את החיילים שלי, והמילה תודה הפכה רבת משמעות יותר מאי פעם.
אני נמצאת במשרד מדהים, יש איתי עוד מש"קית שהפכה לאחת החברות הכי טובות שלי, וקצינה מדהימה שפשוט גורמת לכל השירות שלי שם להראות אחרת.
יש המון קשיים, אני טוחנת מטבחים, לא תמיד זוכה להערכה ממפקדים/חיילים, והממונים עליי לפעמים גורמים לי לתסכול מטורף באטימות שלהם..אבל בסופו של דבר אני בנאדם שורד, מסתבר...למדתי להוציא את הטוב מכל דבר וכרגע לא רע לי בכלל.
בלי לפתוח פה, אני כנראה אצא לקצונה באפריל...הכל תלוי במבדקים שאני מקווה שילכו טוב...
כרגע אני ברגילה, מחר אני כנראה עולה לבסיס כי יש ועדות פרט ואני לא הולכת לפספס את זה, אבל אח"כ אני אחזור לעוד קצת רוגע וכיף...יש לי כל כך הרבה מה לעשות וכל כך מעט זמן להספיק הכל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
