אולי המשפט הזה ייטיב לתאר את התקופה האחרונה...
הרבה חולות, כן..ככה זה בקורס קצינים מסתבר.
נרדמת?אני בספק...יותר נכון לקרוא לזה חלומות בהקיץ, קורה כל כך הרבה ואת כאילו בתוך בועה, עוברת תהליך...ובסוף הבועה מתפוצצת ואת נשארת שם, חדשה, שונה.
עבר דיי הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שכתבתי, תמיד המרווחים כ"כ גדולים בין פוסט אחד לשני אבל זה כאילו בלתי נמנע שמתישהו אני אכתוב שוב.
לא אנסה אפילו לתאר את התקופה האחרונה במילים, פשוט כי קרה כל כך הרבה...בה"ד 1, השלמה, בעוד שבוע וחצי כבר יהיו לי ארונות על הכתפיים.
מה שאני כן יכולה לעשות זה לנסות ולסכם את השינוי שעברתי...לספר על איך למדתי אסרטיביות מהי, איך למדתי להגיד "לא", איך שעכשיו אני אומרת כל מה שיושב לי על הלב, ככה, ישר - בלי סינונים, לטוב ולרע.
על איך למדתי להיות מפקדת וקצינת ת"ש, איך כבר בא לי שיהיה לי משרד ומש"קיות ומקום להשפיע ולהפוך עולמות (כמה נאיבי שזה נשמע...)
מחר יפרסו בפנינו את התקנים...כולן במתח מטורף לדעת מה נפתח ומה האופציות...אני מקווה לתקן טוב.
במעט החיים שנשארו לי מחוץ לצבא בסופי השבוע הקצרים לא באמת קורה הרבה...רק שאריות מהעבר ממלאות לי את הזמן והשאר עובר בשינה.
נראה לי שממש התבגרתי..ברור לי מדי מה בדיוק אני רוצה ואיך אני רוצה שזה יקרה.
חשבתי השבוע על איך זה שכבר שנה וחצי מאז שנפרדתי מנאור ועדיין אני לבד...הרבה מתוך חוסר זמן, הרבה יותר מתוך החלטה שאני לא מתפשרת יותר על כלום, חכם או לא? אני לא יודעת..אבל אני כל הזמן נפגעת מהפשרות האלו ואני לא רוצה את זה יותר.
אני רוצה משהו אמיתי, יציב..ולא נראה לי שזה יותר מדי לבקש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
