תחנה מרכזית,
השמש כבר באמצע השמיים אבל בשבילי מוקדם בבוקר.
מחייכת אל המוכרת בקיוסק,
מרלבורו לייט, הפוך גדול ומצית, כי אני תמיד מאבדת - היא כבר יודעת.
איש עם כרס גדולה מתיישב לידי ואוכל גלידה,
אני מניחה שאם לא הייתי בדיאטה לא הייתי חושבת לעצמי "איך הוא מרשה לעצמו"
אבל אני בדיאטה, אז חשבתי.
כשנפלה לו חתיכה קטנה של שוקולד חייכתי כי ראיתי ציפור שאכלה ממנו,
כנראה שבכל דבר יש משהו יפה.
איש מבוגר מגיע, מחזיק בגט עם שווארמה,
מזכיר לי שכבר 12 בצהריים, רק אצלי עוד מוקדם.
הלוואי ויכולתי פשוט לכתוב על דף,
אבל התרגלתי למקום הזה,
המחשבות שלי זורמות טוב על המקלדת.
חושבת קצת על גיא, כי נמאס לי לקרוא לו פה ג' מהרכבת
הוצאתי אותו מהחיים שלי והוא אפילו לא ניסה לחזור
אני אמורה לכעוס? כנראה שלא, כי טוב ככה.
חושבת על ההוא עם הצעיף שהזמין אותי למסיבה
הוא לא מהרכבת, אבל הוא פיספס את הרכבת שלו - איתי.
עכשיו אני מנסה לכתוב
אבל שחר חוזר מחו"ל, הצליל המוכר של ההודעה בפייסבוק
עם הפנים המוכרות שכבר הספקתי לשכוח
עשה לי טוב שהוא טס, בדיוק בזמן
הפסיק לבלבל אותי למשך חצי שנה.
ואיך הכל קשור אצלי ברכבות?
כי כשהוא עבד שם רעדתי מפחד שלא ניפגש.
השתדלתי להדחיק את הקיום שלו כשהוא היה שם
לא הסתכלתי בתמונות, לא תהיתי מה איתו
רק מדי פעם ברכבת, כשלא נזכרתי בגיא, חשבתי עליו.
ועכשיו הוא חזר, אז הסתכלתי
הוא גידל שיער
ובתמונות הוא מתוייג איתה...
הוא תמיד היה וישאר בלתי מושג - בארץ, בחו"ל..זה לא באמת משנה.
לפני כמה ימים עשיתי סדר במגירות לכבוד פסח
גלים גלים של נוסטלגיה,
מכתבי אהבה, וכעס, מהצבא ומלפני
מיום הולדת 14, 16, 18...בגיל 21 לא קיבלתי כלום..זה אומר משהו? אולי זה סתם מספר אי זוגי :)
אני חושבת שטוב לי עכשיו
הגעתי לאיזושהי שלוות נפש עם החיים שלי.
הצבא לקראת סיום,
אני כבר לא מחכה לאהבה,
כבר לא רוצה רק את מה שאין
טוב לי עם היש, ולמזלי יש המון.
עכשיו רק נשאר לחכות ולראות כמה זמן זה יחזיק...
שבת שלום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
