מההתחלה של הסוף, לסופה של ההתחלה.

אולי יישאר זכר קטנטן לפרק הקודם של חיי, אבל עכשיו רשמית הראיות של אותו פרק הולכות ומתכלות..

דף חדש וחלק, בלי קשקושים מיותרים, רק עם עיטורים קטנטנים ויפים. ככה אני רואה את החיים שלי עכשיו.

מקווה לראות אותו מקושט בשלל צבעים יפים בקרוב.

-

ועכשיו בתכלס? (לכל שונאי הפלצנות- אין פה דימויים מיותרים)

למרות שסיימתי תיכון לפני כמעט שנה, כנראה שרק עכשיו אני בעצם קולטת שבאמת סיימתי.

התקופה הקודמת פשוט נמחקת לי, התקופה היפה שכן נשארת לי בזכרון.

תקופה יפה אבל מזוייפת.

כי כשמסתכלים לאמת בעיניים, הכל כבר לא נראה כל כך מלהיב.

לפחות לא האמת שלי.

אבל היא סבירה, אני לא מתלוננת..

פעם הכל סבב לימודים, וכמובן את הצחוק שבין לבין, שהיה נחוץ כדי להשתחרר.

בלימודים דיי הצלחתי, אז היה גל של הצלחות.

וצחוק זה דבר שכולם אוהבים... אז, כן.. תקופה יפה.

גם עבדתי, אבל זה לא היה חשוב.

ועכשיו העבודה הפכה בעצם להיות חיי היום יום שלי.

עבודה כשעדיין אין עלי שום תעודה שתחייב אנשים לתת לי כבוד כלשהו.

אז זה כבר השבוע השני שלי בשתי עבודות, ואני חייבת להודות שזה מוזר.

כי אני אחת שלא הייתה רגילה שצועקים עליה מצד אחד, ומצד שני אחת שלא הייתה רגילה לדבר עם המון אנשים ולהיות נחמדה לכולם.

וכל אחת מהעבודות כוללת פה משהו אחר.

לאט לאט אני יוצאת מכל ה"צמר גפן" שעטף אותי תמיד, כשלא התמודדתי עם דברים ופחדתי לפתוח את הפה.

אני מרגישה ניצן של שינוי בכל הקטע הזה.

ולמרות שזו שגרה וזה משעמם- אני מנסה לאתגר את עצמי לפעמים.

לראות מהם הגבולות שלי כרגע.

וזה כיף לראות התקדמות וכשנמחקים להם שרידי הביישנות מפעם.

אבל מצד שני..?

מה יותר כיף מכל הצמר גפן הזה?

מכל הפינוקים האלה של צחוק וטוב על הלב?

אולי התשובה היחידה היא אישיות שלא אכפת לה לפעמים מאנשים שצריך להתמודד איתם, ושמה לב רק לאותם פינוקים.

וזו גם המטרה שלי לתקופה הזו.

עזבו עבודה, עבודה זה שטויות.

האתגר האמיתי יתחיל בעוד חודש וחצי, בצבא.

ולבינתיים.. אני אנסה לסחוט כמה שיותר הנאות ממה שנשאר..

לילה טוב♥

 

 

   




 





.