אלוהים ברא אותנו בשביל שנהיה זונות צומי.

שצצות לי מחשבות כאלו באמצע היום, ולאט לאט הן מתחילות לנוע בתוך הראש שלי בקצב

יותר מהיר, ובסוף אני מרגישה שהראש שלי פשוט עומד להתפוצץ.

למה מגיע לי להרגיש שאין לי בסיס ותמיכה, ולמה מגיע לי לקוות לטוב ובסוף

לקבל את הכי גרוע. מה באמת עשיתי שאני אמורה להרגיש כל כך כועסת

ולא שלמה עם עצמי? אז זהו, שאני לא באמת יודעת. כבר קשה לי להגיד שיהיה טוב

כי לי אישית, בנתיים, ממש לא טוב. והמשברים האלה כמעט ולא קורים לי, תמיד הייתי מוקפת בחברות

ותמיד היה לי כיף עם עצמי ועכשיו פתאום זה נראה כאילו הכל התמוגג והתפורר.

מרגישה כאילו הן הפנו אליי את העורף והמשיכו בשלהן כאילו שאני איזה סתם משב רוח שעובר

דרכן והן אפילו לא קצת מרגישות אותו.

אבל כנראה שאף פעם הן לא באמת יבינו כמה שאני אוהבת אותן ושאני מתגעגעת לימים שהייתי צריכה

לנסוע 5  דקות כדי להגיע לבית שלהן, ועכשיו פתאום אני בכלל לא לומדת איתן בכיתה, והן אפילו לא מספרות

לי כלום כמעט מהחיים שלהן. אבל אני אכבד את זה, שיעשו מה שבראש שלהן, אולי באמת

אף פעם אי אפשר להעריך את המצב שהן נמצאות בהן, בהשוואה לשלי.

ואני לא רוצה לרחם על עצמי, אז כדאי שאני פשוט אפסיק כאן

פתאום.........................הכל התהפך

נשברתי, כמעט

אליאן.