אלוהים ברא אותנו בשביל שנהיה זונות צומי.

לפעמים אני ממש רוצה לחזור אחורה בזמן. כי היו דברים שהייתי רוצה להישאר איתם מאז שעזבתי.

הבית שהיה לי, הפרטיות, החברות הכי טובות שלי, הצחוקים האמיתיים בכיתה. אבל לאט לאט אני יותר

מתרגלת לחיים החדשים כאן, ורואה את חצי הכוס המלאה, ומשווה את החיים שם לחיים כאן.אומנם אין הרבה שוני,

גם פה זה מושב שקט מאד. אבל משהו השתנה.. כנראה שרק עכשיו אני מתחילה לקלוט שבאמת עברתי.

יש רגעים שאני יושבת בדרך לבית ספר באוטובוס ורצות לי חוויות ומחשבות מהחיים הקודמים..געגועים מציפים אותי

ויוצאים דרך העיניים שלי עם הדמעות. לפעמים זה היה קורה לי לאיטים יותר קרובות, ועכשיו, זה קורה לאט לאט, פחות פחות.

לומדים לקלוט, שזה המצב. ושהשינויי הזה היה רק לטובה. אחריי הכל, לא הפסדתי הרבה. חוץ מקשר הדוק עם 2 חברות,שעכשיו נהיה טיפטיפה רופף.אבל בכל זאת קשר. הבנתי שאני בדרך הנכונה להיות מאושרת.

יש עוד הרגשות של זרות בין אנשים ובין מקומות, מול כל פנים של אדם אחר נמצא סיפור חיים שונה..

ומה קורה שמסתכלים בעיניים של אותו בן אדם? הן מסתכלות עליך בצורה בוחנת ומעמיקה, ואתה רק מנסה לראות מה הן באמת משדרות ומה מסתתר מאחוריהן. קשה מאד לנחש ולהבחין בתכונות של מקומות וכל כך הרבה אנשים זרים וחדשים..

לאט לאט ההרגשה של אי וודאות וחוסר הכרה תתפוגג, ואני אתחיל להכנס לשיגרה מלאת חיים.

יהיה טוב ועכשיו כבר טוב.