אלוהים ברא אותנו בשביל שנהיה זונות צומי.

אז כן. אהמ..

תגיבו..

שבוע טוב 

כל היום אנחנו מסתובבים סביב עצמינו וסביב הצרות שלנו, אין זמן לנשום, או שיש לנו בעיות בבית ספר

או עם חברים, או עם ההורים או משהו שמונע מאיתנו להירגע. כל השבוע אני מרגישה כאילו אני פשוט לא נחה לשניה,

וזה פשוט מחרפן אותי.

אבל נו טוב..

ביקשו ממני לשיר במסיבת בית ספר, וזה ממש נחמד.. לפחות אני עושה מה שאני אוהבת ומה שטוב

לי לעשות.. למרות ששירה זה רק תחביב בשבילי ואני בחיים לא אנטוש את הצילום!!! זה החלום הכי גדול

שלי..

צילום היא הדרך הכי יפה להסתכל על העולם מנקודת מבט טיפטיפה שונה, אני כבר המון זמן אוהבת את זה,

וזה גרם לי להסתכל על החיים בצורה ממש ממש שונה, ולהסתכל על דברים שאנשים בחיים של היום יום בכלל לא שמים לב

אליהם..

שכלום לא יוצא לי. שאולי למרות שאני מוקפת במלא אנשים

אני מרגישה לבד כמו ... אין לי מושג איך להגדיר את זה אפילו.

ודיי, נמאס לי כבר שאנשים מנסים לשכנע אותי שיש אנשים שאוהבים ואכפת להם

כי בתכלס?

כל אחד תקוע בתחת של עצמו.

שצצות לי מחשבות כאלו באמצע היום, ולאט לאט הן מתחילות לנוע בתוך הראש שלי בקצב

יותר מהיר, ובסוף אני מרגישה שהראש שלי פשוט עומד להתפוצץ.

למה מגיע לי להרגיש שאין לי בסיס ותמיכה, ולמה מגיע לי לקוות לטוב ובסוף

לקבל את הכי גרוע. מה באמת עשיתי שאני אמורה להרגיש כל כך כועסת

ולא שלמה עם עצמי? אז זהו, שאני לא באמת יודעת. כבר קשה לי להגיד שיהיה טוב

כי לי אישית, בנתיים, ממש לא טוב. והמשברים האלה כמעט ולא קורים לי, תמיד הייתי מוקפת בחברות

ותמיד היה לי כיף עם עצמי ועכשיו פתאום זה נראה כאילו הכל התמוגג והתפורר.

מרגישה כאילו הן הפנו אליי את העורף והמשיכו בשלהן כאילו שאני איזה סתם משב רוח שעובר

דרכן והן אפילו לא קצת מרגישות אותו.

אבל כנראה שאף פעם הן לא באמת יבינו כמה שאני אוהבת אותן ושאני מתגעגעת לימים שהייתי צריכה

לנסוע 5  דקות כדי להגיע לבית שלהן, ועכשיו פתאום אני בכלל לא לומדת איתן בכיתה, והן אפילו לא מספרות

לי כלום כמעט מהחיים שלהן. אבל אני אכבד את זה, שיעשו מה שבראש שלהן, אולי באמת

אף פעם אי אפשר להעריך את המצב שהן נמצאות בהן, בהשוואה לשלי.

ואני לא רוצה לרחם על עצמי, אז כדאי שאני פשוט אפסיק כאן

פתאום.........................הכל התהפך

נשברתי, כמעט

אליאן.