גוף,נשמה, אדם, יה.

תכלס, יש להם ת"ש יותר טוב מלסגל...

טוב, אז אני כבר חודש וחצי בכלא. והזמן עובר פה מהר, אני חייבת להודות. עדיין קשה לי מאוד כל פעם כשאני מגיעה הביתה וחושבת על "אם הייתי עכשיו בבסיס סגור באיזה חור, מה הייתי עושה? אם הייתי עכשיו בקורס נתיב, איזה כיף היה לי, אה?" וכל פעם לראות מחדש תמונות מהקורס ושהלב שלי עושה לי כואב מרוב געגועים לשגרה ההזויה והנפלאה הזו, ולהגיע למצב שאני אשכרה מקנאה בבנות שעוד לא התגייסו כי הן הולכות לעבור את קורס הו"ד ואת טירונות קורס הו"ד ואת המסעות וההקפצות והשיעורים והתרגילים והבנייה העצמית של קורס הו"ד, הכל עוד לפניהן, כל התקנים פתוחים בשבילן, עוד אין להן מושג קלוש איזו חוויה אדירה הן הולכות לעבור. אני בשיא הכנות, מקנאה בהן. אני אפילו לא מקנאה בחברות שלי שבנתיב או במחוו"ה, אני פשוט מאוד רוצה לעבור את הקורס שוב. לא לשנות בו שום דבר.

ונחזור למצבי הנוכחי. אז כן, קשה לי עם לחזור כל יום הביתה בשש יחד עם כל הבלאי של חיל תקשוב/שלישות/חימוש/שקר כלשהו , קשה לי עם זה שאין לי צוות מסוים שאני עוברת איתו תהליך , קשה לי עם זה שכל המשטרה הצבאית הזו הם יותר מקא"ם מהכלואים, קשה לי עם זה שכל שותפי התפקיד שלי הם ערסים ופרחות ברברבאק , קשה לי עם עוד הרבה דברים.

אבל , אין קשה -יש מאתגר.

כי במשרד הולך ונהיה לי יותר כיף מיום ליום, הבנות באמת מקסימות -גם אם ההתנהלות שלהן  היא מאוד שונה ממה שאני רגילה אליו, אני מתחילה באמת להתחבר אליהן ולהראות ת'צמי.

והכלואים -אין, אין עליהם. אדירים. חייל  אחד שאומר לי תודה על השיעור ושבזכותי הוא יודע עכשיו מה זה מלחמת סיני- שווה הכל.

 וכשמד"כ אומר לי -בואנה תרגיעי, אני רגיל למש"קיות חפשניות, מה את מתלהבת?! - לי זה כיף, כי זה אומר שאני לא חפשנית.

וזה שאני באמת משקיעה במדרשות ונהנית מהעברת השיעורים האלה כל השבוע- זה הסיפוק האמיתי.

וכשמגיע מ"פ חדש וחתיך - זה הכי כיף :)  סתם! יחי השטחיות.

וסתם, באמת שאני מתחילה להבין את המקום הזה ולהיות מרוצה ממנו. הכלא לא כזה נורא כמו שחושבים, בתכלס.

וחבל שלא מעריכים את המסגרת הזאת יותר, קורס הו"ד שחיים בסרט.כי בנות מפסידות פה תקן אדיר, לדעתי. 

בקיצור, יהיה טוב.

אני רק יעשה את זה סגור כדי לברוח מהכל, כמו תמיד, ואז יהיה טוב.

לילה טוב.