אין, אין זה כאילו היקום הזה נגדי!!!
מה שאני אמורה לדחות, אני לא דוחה ומה שאני לא אמורה לדחות אני דוחה.
זה לא הגיוני, באמת שזה לא הגיוני.
שנת שירות- שהייתי אמורה לעשות, כי עכשיו זה כל כך בוער בי על זה שלא עשיתי את זה ודחיתי את הצבא בשנה אחת- לא עשיתי מסיבות מפגרות.
ובקצונה המחורבנת הזאת- שמסתבר עכשיו שלא משנה כמה כושר אני יעשה ובכמה רבאק אני יבוא הסיכויים להיות מ"מ שואפים לאפס מאופס כי איזה מפקצית מחורבנת מחוות השומר לא יכולה להיות חס וחלילה קצינת חינוך - אני החלטתי לא לדחות כדי "להשתפשף" עוד בתפקיד. ובשביל מה?!?! כי עכשיו גם קה"ר אני לא יכולה להיות, מה שמשאיר לי או מא"ז או קצינת חינוך. שעם המזל שלי, אני יפול להיות קצינת חינוך בבסיס של משטרה צבאית, אני רואה את זה.
אז למה בכלל להשקיע? למה לצאת לקורס קצינים ולעבור את כל התהליך הארוך והמייגע הזה? בשביל להיות בסוף קצינת חינוך שעושה יומיות?! לא שווה לי את זה! עדיף כבר להישאר בכלא, לעשות תפקיד משמעותי ותורם באמת, לתת חינוך לכלואים, לנסות לשנות שם דברים.
למה אני יוצאת לריצות, למה אני עושה כושר, למה?! למה כל הדברים האלה?? למה אני עושה מבדקים, למה אני לחוצה מהם, למה אני כל כך רוצה לצאת?! בשביל מההה למען השם בשביל מה?!?!?!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
