אמרו שצריך לכתוב סיפור מצחיק.
איך אני, אומלל ועלוב נפש יכול להתעלות מעל עצמי ולכתוב משהו מצחיק? זה הרי לא הגיוני. אבל מה קשור ההיגיון למשהו מצחיק? לא קשור.
איך כותבים משהו מצחיק? קודם כל רצוי להעלות חיוך על הפרצוף ולהסתכל בראי. העליתי. הסתכלתי. האמת – לא משהו. אפילו לא מעורר גיחוך. האם מעורר גיחוך זה משהו מצחיק? לא. צריך לנסות משהו אחר. אולי אפשר לספר איזו דחקה, או איזו בדיחה. יש אתר באינטרנט שאני מנוי עליו – קוראים לו הבדיחה היומית. איך הוא פועל? – מדי יום נשלחת למייל שלי בדיחה באותיות כחולות על רקע צהוב עז. בדרך כלל ממש לא מצחיק. לפעמים הבדיחות ארוכות כאלה עד שאין לי סבלנות לקרוא את הפאנץ' ליין. לפעמים הן קצרות שאני לא מספיק להבין.
ניסיתי לספר בדיחות בעצמי – לא הלך. קיבלתי בחזרה חיוך חושף שיניים וכפכוף על העורף. תארו לעצמכם שהם הרביצו לי בגלל שסיפרתי בדיחה. איזה עולם.
לא נותר לי אלא לפנות את זירת הסטנדאפיסט ולפנות אל חיי. חיי העלובים ומלאי הטעויות.
והנה נקרתה בדרכי הזדמנות לחופשה. אחת בנות דודות המכוערות שלי מפלורידה הזמינה אותי לנופש בדייטונה ביץ. ארזתי חפצי המועטים, בגד ים בוקסרי מצויץ עם בליטות במקומות הנכונים, חולצות צבעוניות- כתום, ורוד ,צהוב, ירוק- כיאה לנופש המצוי בחופי פלורידה, כובע חבוש הפוך עם סמל ה- ניקס מקדימה והקסקט אחורנית, – אני ידוע כאוהד שרוף וזה גם רצוי, אם נתחשב בשכונה שממנה אני מגיע. זוג מתקות שקיבלתי מחבר ישראלי, פריט חובה בחוף הישראלי. לא הייתי משוכנע אם בטוח להסתובב איתן בדייטונה ביץ, אבל נראה לי ששווה לקחת סיכון, וכמובן סדרה שלמה , ארוכה ומפורטת של קרמים להגנה נגד קרינת השמש – סאן בלוקרים – כל שפופרת בעלת יעוד לכל חלק בגופי הוורדרד. טוב נו לא לגמרי ורדרד, אבל בוא נאמר שמקסיקני שזוף - אני לא.
הטיסה לשדה התעופה של ניוארק היתה צפויה לעבור בנחת אלמלא התיישבה לידי עלמת חן, בגיל הביניים מסקוטלנד, שהסבירה לי באנגלית בלתי מובנת בעליל את קורותיה בעולם הבירה. התלוננה רבות על סגירת הפאב השכונתי, שגינס היו בעליו, ועל הקרקרים הפריכים שלא תוכל לטעום מהם ב"שעת האושר" היומית. עכשיו היא נוסעת לבקר בת דודה בפנסילבניה ובינתיים תתענג על כוס יין לבן שהדיילת החביבה הואילה להציע באחת הפעמים שכבר לא ניתן היה לסבול את הטרוניות והתלונות שלה. את ההמשך אני לא ממש זוכר כי החלטתי לצלול לתוך שינה עד הנחיתה המיוחלת.
שדה התעופה בניוארק המה אדם, מבט חטוף על השעון הבהיר לאימתי שנותרו לי בסך הכל 10 דקות על מנת להגיע אל טיסת ההמשך לדייטונה. רצתי מהר מאוד לכיוון אחד הפרוזדורים המוארים בניאון צהוב מדי על מנת להספיק . בדרך חלפתי על פני כמה דיילות עם שיניים חשופות חיוך שהעיפו מבט מהיר על הכרטיס והפנו אותי קדימה. ברירה אחרת לא הייתה – רצתי בלי לעצור וכל הזמן התפללתי שאיזה שוטר לא ירה בי – כי ריצת אמוק בשדה התעופה כמעט תמיד מהווה מתכון ודאי לסרט בהמשכים על מרדפי שוטרים. למזלי לא נראיתי כל כך חשוד ועברתי ללא כל בעיה את כל המכשולים בדרך – עד הגיעי לשרוול המיוחל. חלפתי על פני הדיילת, התיישבתי על הכסא , מתנשף, להסדיר את נשימתי הסוערת.
עצמתי את עיני והתעוררתי כאשר כבר שמעתי את המנועים משנים כיוון – חיוך מתוק הצטייר על פרצופי – עוד מעט קט אשב לי על כסא נוח בחוף עם גביע ענק של משקה אננס ניפלא ואהנה מחיי.
המטוס נחת, אספתי את חפצי ויצאתי דרך השרוול לכיוון היציאה. בעודי מחזיק את הכרטיס בכניסה לאולם הנוסעים התגלתה בפני הזוועה בהתגלמותה. עמדתי במרכז אולם הנוחתים, בדייטון אוהיו ולא בדייטונה ביץ פלורידה.
לנחות באוהיו במקום בפלורידה זה כמו להיכנס עם סטייק בפיתה לכנס טבעוניים. לא קשור ומאיים.
עכשיו לך תסביר מה אתה עושה פה במיוחד כאשר חולצתך בצבעים עזים זועקת כי אתה לא ממש במקום הנכון.
הסיפור נגמר בסך הכל בטוב - כי מישהו הצליח להטיל על מישהו את האשמה בטעות - והחזירו אותי ברוב כבוד בפלורידה - כן זה מה שטוב באמריקה, הלקוח תמיד צודק גם אם הוא אידיוט מוחלט ובעל חוש אוריינטציה כיוונית לגמרי לא הגיונית. את ה GPS המציאו בישביל אנשים כמוני ולו רק כדי לא לשלם על טעויות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
