אתמול עברנו למשרדים חדשים. כמו כל מעבר בחיים גם זה היה מלווה ברגשות מעורבים. יש שידרוג שכן המשרדים החדשים נמצאים בבניין זכוכית רב קומות והם הרבה יותר יפים - ניכרת השקעה באסטטיקה זאת לעומת בניין ישן ואפור בתוך האנגר וללא חלונות. כאן יש חלון לעולם, רהיטים חדשים ומרחב מחיה , ארוחות צהרים במסעדות המקומיות בכרטיס סיבוס, ולא בחדר אוכל - משרדים נאים כאיה להייטק.
כמי שמגיעה מהלאו-טק , ממפעל ייצור המנוהל עדיין בסגנון שנות ה 60 - או לצורך הדימוי בסגנון הסובייטי - השינוי הוא משמעותי. יחד עם זאת אני מרגישה דקירה עמוק בתוך הבטן. משהו לא נראה לי ומרגיש לי לא נח. לאחר שמתרגלים ליופי עולה כלפי מעלה הסיבה האמיתית לאי הנוחות שהרגשתי. המקום מנוכר. האנשים לא נעימים. חסר החום וסולידריות שקיימת במקומות עם האנשים הפשוטים - הפועלים. המשרדים החדשים למעשה משרתים את ההנהלה הבכירה וזה אומר שעינם צופיה בך לאורך היום. אדם חי לעצמו ,בתוך עצמו ודואג לעצמו. יש בין המנהלים גם כאלה שעלו לגדולה ומתנהלים בסגנון "עבד כי ימלוך". הניכור שלא היה מורגש כאשר היינו במשרדים בתוך המפעל בולט במרחב בין השולחנות והחדרים. שם הניכור נבלע כאשר יצאת עם כולם להפסקת צהרים וצעדת לאורך המסדרון האפל לכיוון חדר האוכל ועמדת בתור עם מגש כמו פעם בקיבוץ. ובדרך צחקקת על כל מיני עיניינים ובמיוחד התלוננת על איכות האוכל. כאן האוכל טוב אבל אין עם מי לשבת לאכל בכייף.
ברור לי שהתלונות שלי קטנונויות. בסך הכל יש שיפור אבל למי שמגע אנושי חשוב יותר משניצל גורמה בצלחת - השינוי קשה .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
