לא להאמין אבל הלילה הזה מה שהכי עבר לי בראש זה התסריט של סרט נהדר שראיתי פעם ראשונה לפני המון שנים והשבוע במקרה ראיתי אותו שוב בטלויזיה. הסרט הוא "אני והחברה" על חבורה של ילדים בני 11-12 שיוצאים למסע לאורך ציר של רכבת ביער כדי לגלות את גופתו של ילד אחר שנרצח. הסיפור על היחסים ביניהם, כאבים, התסכולים, האהבות והחלומות ,האחוות והקשרים שמתגלים תוך כדי המסע. הרגעים האחרונים של הילדות, עדיין קצת מתיקות עד שהאמת נוחתת בפנים. סיפור הרקע הוא קשה (רצח של ילד) אבל תיאור היחסים ניתן ברגישות רבה ובהמון אהבה. סרט ניפלא.
הבן שלי בן 12 ואתמול הוא הזמין 5 חברים הכי טובים שלו להעביר את הלילה אצלינו בבית. מעין מסיבת פיג'מות אבל בלי לישון. ובאמת הבוקר כשעזבתי את הבית 3 היו עדיין רכונים על המחשב, אחד נירדם על המיטה, אחד על הספה בסלון ואחד על השטיח בחדר. הם הרעישו כל הלילה, שיחקו טאקי וקלפים, שיחקו במחשב, ראו סרט מצחיק, אכלו פיצה , במבה, עוגות וסוכריות טופי, חלמו, צחקו, דיברו על עניינים מאוד חשובים כמו מה היה קורה אילו מטאור היה מתנפץ על כדור הארץ, ואיך נכחדו הדינוזאורים ובכלל שאלו המון שאלות לא פתורות והציעו פתרונות יצירתיים עוד ועוד ועוד.
הרגעים המתוקים של הילדות הנאיבית לפני שנושא הבנות מפריד ביניהם.
החברות האמיתית.
כמה שזה מתוק. כמה זה כיף שיש ילדות ויש הנאות של ילדות. כמה מזל יש לילדים האלו שנולדו כאן, ולא ברואנדה או בסיירה לאונה שבגיל הזה כבר יש מאחוריהם שדות קטל, ולא ברומניה שהם זרוקים חולי איידס בבתי יתומים, ולא במזרח אסיה שעובדים את עצמם לדעת בתאגידי ענק של נייק או חברות טקסטיל אחרות, או מכורים לזנות, או עוד אסונות נוראים שפוקדים ילדים ברחבי העולם. כמה מזל יש לילדים שלנו שיכולים לחוות סתם ילדות מתוקה. כן, גם כאן, בארץ - ארץ לא פשוטה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
