הבוקר ירד גשם. זלעפות. אומרים שהגיע היורה. אני אוהבת גשם. נותן לי הרגשה של ניקיון וטריות, שוטף את העולם אחרי הקיץ המתיש, המאובק, הכבד. כאילו שניפתח חלון חדש ורחוץ.
בשעה 6:15 בבוקר אני כבר יושבת בהסעה, מצמידה את הפרצופי לחלון ונהנית מהדרך צפונה, 45 דקות של נוף מתחלף במהירות וברקע פטפטת החוזרת על עצמה של הנהג על נפתולי הדרך ועל חוויותיו בדרכים מאמש. בהתחלה הקשבתי אבל אחר כך נתתי לפטפטת החביבה הזאת לחלוף מעלי ואני רק הנהתי בהסכמה לכל מה שאמר. הרדיו מכוון על 103 אפ.אם וקולה המרגיע של פנינה בת צבי המספרת בנועם את החדשות האחרונות מהעתונים שמונחים בתפזורת מולה באולפן, משרה עלי בוקר נעים.
אני אוהבת את השעה הזאת בבוקר – היא מיישרת לי את המחשבות, אני לא צריכה לנהוג ולכן אני נותנת לעצמי זמן ציפה וחולמנות מרחפת ונעימה, בלי צורך לחשוב, להיתרכז ולהחליט על דברים. סתם מחשבות נודדות. תמיד מסקרן אותי לדעת לאן אגיע. תמיד מופתעת מהסוף.
הבוקר , למרות הכאב בכתף שהציק לי, ואחרי שנת לילה לא ממש טובה בגלל זה, הנסיעה היתה מבחינתי תרפיה טובה במיוחד כי בחוץ, על האוטו ירד גשם זלעפות, והנוף היה יפה במיוחד בזכות העננים הכבדים הנמוכים שהחשיכו את השמים בצבע אפור כהה, כאשר מדי פעם קרני שמש זוהרות פרצו את החומה הכבדה מביניהם ומשכו קו זוהר ורך של אור עד לקו האופק. זה הקסים אותי ואני כל הזמן חיפשתי את הקשת שהיתה אמורה להופיע במצב כזה של גשם ושמש בו זמני. לא מצאתי.
אולי אחר כך , תופיע הקשת .אבל אני - אני כבר נכנסתי לתוך הבניין האפור ולא ראיתי יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
