לתל אביב יש נשמה אנושית ודופק. העיר כל הזמן זזה, ניידת, מתנועעת, לא שוקטת על שמריה. כל הזמן קורה בה משהו. האנשים שמגיעים אליה מניעים אותה.
צריך להיות טיפוס אורבני מכור כדי ליהנות מזה מכיוון שלהיות אורבני זו חוויה שאנשים על פי רוב אינם מודעים לה. חיינו מנוהלים ע"י שגרה ובעיר השגרה מחולקת לכוכים קטנים וסגורים, מאחורי דלתות נעולות, כניסות אפלות או כניסות מוארות אבל סגורים ומנוכרים. בדרך כלל אין לנו מושג מה קורה בדירת השכן הצמוד לדירה שלנו, המפגש הוא תמיד אקראי במעלית או בחדר המדרגות, או מקסימום בסופר. נשמע לא נעים, לא חברתי, לא טוב אבל בדרך כלל נכון ויחד עם זאת רוב האנשים חיים את חייהם מבלי לחשוב בכלל על זה שהם אולי מנוכרים או אומללים עירונית. זו סביבה העונה לתיאור כמעט בכל שכונת מגורים פרברית באיזור גוש דן. בערי השינה .
אבל לא בתל אביב. לתל אביב יש נשמה. יש בה דופק. זה מורגש מייד כי העיר מוארת הרבה יותר מכל מקום אחר , רועשת, יש עומס תנועה על הכביש והרבה תנועה במדרכות של הולכי רגל ורוכבי אופניים והרולר בליידס. החנויות פתוחות עד שעות מאוחרות וכל הזמן מורגשת תנועת קונים, גם אם לא קונים אל רק מסתכלים. אתמול למשל, סתם באמצע הרחוב, היה מיצג בחנות של כתומנטה אשר לרגל החלפת הקולקציה הציבה דוגמניות צעירות מאוד , בובתיות, בחלון הראווה שכל הזמן נעו, זזו,הסתובבו, החליפו צדדים בתנועות רכות ורחבות , כמו בובות חיות, יפות ורכות בבגדים לבנים, מעט שקופים,אשר בשל אור הזרקורים החזק ניתן היה אף להבחין בשדיים צעירות, זקופות. המון רב התענג ממראה הבנות וצפה בצלם המזיז סקרנים הצידה ומנסה לתפוס את הזוית הטובה ביותר לצילום. ארוע תל אביבי רגיל. ברחוב המקביל-המסעדות מלאות, סואנות, יש תורים בחוץ, כולם חוגגים ומבלים כאילו שאין מחר. בשדרות בן גוריון, בחלון ראווה של חנות - קבוצת אנשים יושבת במעגל עם פנקסים ועפרונות ועוברת חוג או סדנא או הדרכה או הרצאה או אולי איזו פעילות תרבותית אחרת.
יש אור, יש תנועה, יש דופק עירוני. יש דופק .
לפני מספר שנים ראיתי בניו יורק הופעה מדהימה של הלהקה האירית האגדית Riverdance והיה שם קטע נפלא על העיר ניו יורק בשם Heart bit of the world . הקטע בנוי מתיפוף בכמה סוגי תופים, שירה וסטפס – ובתחילת הקטע היתה הדמייה כמעט אמיתית של דפיקות לב. הקטע היה כל כך עוצמתי וחזק שמאז ההופעה ואחרי ששחקתי את הדיסק של ההופעה, הוא נותר במוחי וצץ כל פעם מחדש. וזה מה שקרה לי אתמול – פתאום המוסיקה תפסה אותי, עמדתי במרכז השדרה בשדרות בן גוריון, הושטתי את הידיים לצדדים, עצמתי את העיניים והקשבתי לזכרון. בכל מקום אחר היו מאשפזים אותי מייד. מי האידיוט שנעמד ככה באמצע הרחוב. אבל לא כאן. לא בתל אביב. בתל אביב אפשר להרגיש חופשי ולהיתחבר לתחושות שלך. ואף אחד לא יחשוב שזה מוזר. כמובן שאחרי דקה הקסם פג ואני המשכתי בדרכי . כמובן שאהבתי את התחושה.
בסוף אותו הערב התענגתי על מציצת מולים ניפלאים ברוטב חלב קוקוס, ג'ינג'ר וקארי. אין כמו החיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
