יש ימים כאלה. אתה קם בבוקר ושום דבר לא הולך לך. אתה מרגיש כאילו שיש איזשהו מרד נגדך וכל דבר שאתה נוגע בו, מתפרק, לא מסתדר, מתהפך. ככה התחילה השבת שלי .הבן שלי היה צריך לצאת לטיול של התנועה, אז בשבת היום היחיד שבו אפשר לישון קצת בבוקר, צריך היה לקום מוקדם מאוד כדי להספיק להביא אותו מאורגן לקן . קמנו עקומים, סידרנו את התיק שכלל מריבה על הצטיידות במכנסיים ארוכים . הוא התעקש לצאת לטיול במכנסיים קצרים ואני , התעקשתי על הארוכים בטענה שבהרי ירושלים יהיה קר. סתם ויכוח מטופש. כדי לסיים את הויכוח הוא אמר לי שהוא מכניס את המכנסיים לתיק אבל אחרי שיצאנו וכבר נסענו כמה רחובות התברר לי שהוא לא ארז אותם. הויכוח פרץ מחדש . למרות שהוא ניסה לשכנע אותי שוב שממש אין צורך והוא חושב שהוא לא ילבש אותם, אני כבר הייתי באטרף ולא הקשבתי. חזרנו הביתה. הוא כמובן אמר שהוא לא עולה לקחת אותם, ואם אני מתעקשת אז שאני יעלה -(קומה שניה על עמודים בלי מעלית) אני עליתי. ירדתי. נסענו. הגענו לקן, הוא פתח את הדלת ומייד נעלם. מה יש לו להתעסק עם אחת עצבנית כזאת על הבוקר. חניתי בצד וחשבתי להיכנס לקן כדי לראות שהכל בסדר אבל כאשר יצאתי מהרכב, ראיתי אותו רץ לכיוון שלי וצועק" אימא הכל בסדר את יכולה לנסוע הביתה." נכנסתי לאוטו. חזרתי הביתה. כאשר כבר עליתי (כן,קומה שניה על עמודים בלי מעלית) פתאום הטלפון מצלצל – בשעה 0715 , שבת בבוקר. על הקו היתה הקומונרית שהודיעה לי מפורשות שמכיוון שהילד לא הביא אישור מההורים, הוא לא יוכל להצטרף לטיול. "מההההה?" צרחתי – אחרי כל המאמץ הזה – "אז אני מאשרת!" צעקתי, " לא מספיק טוב, לא מקבלים אישור בעל פה בטלפון" הקשתה הקומונרית ונשמעה לי קשוחה מאוד – "צריך אישור בכתב, אם את רוצה שהבן שלך יצא לטיול תגיעי עם האישור לכאן". כזה אולטימטום עוד לא היה לי – "טוב" נכנעתי – " אני אבוא" . אבל לפני שהסכמתי, ביקשתי ממנה לקרא לבן שלי לטלפון וצרחתי עליו על זה שהוא ממש לא אחראי ואיך זה שהוא לא הודיע לי שצריך להביא אישור. והוא – הוא התעלם מהאימא המשוגעת שלו, כבר היה בעולם אחר, בכלל לא חשב שעשה משהו לא בסדר מבחינתו, רק שכח משהו , אז מה ,זה קורה לא? אמר שהוא מצטער ומייד פנה לעניינים שלו עם החברים. "אוף" –
נכנסתי לאוטו .נסעתי לקן. מסרתי לקומונרית הקשוחה את האישור. עכשיו וידאתי שוב שהכל בסדר ולא חסר כלום. בטח שהיה חסר. היה חסר בקבוק מים נוסף.(מסתבר שצריך היה להביא שניים ) מזל שהיה ספייר באוטו.
חזרתי הביתה. נכנסתי למיטה. לא נרדמתי. בן הזוג שלי שנכנס לישון מאוחר, נזף בי על הרעש שהקמתי קודם ואמר שאם אני לא רוצה לישון אז לפחות שאביא תועלת ואטאטא את הסלון. הוא שטף את כל הכלים מארוחת השבת – (כרגיל היו 10 סועדים) . לא היה אכפת לי לטאטא, אני התעצבנתי מההוראה. קמתי. קראתי עתון. שוב דבר טוב לא היה בו. בתי הקטנה התעוררה ומייד השתלטה על המחשב . אז התחיל סרט חדש – המאבק שלה מול המחשב , יותר נכון מול המסנג'ר שמשום מה לא ניפתח והיא לא הצליחה להיכנס אל תיבת הדואר שלה בוואלה, וכשניסתה לפתוח חשבון חדש -לא הצליחה ומאוד מאוד התעצבנה. היא באופן מפורש הרגישה שהמחשב עושה משהו אישי נגדה. היו צרחות, קללות ויבבות נוראיות לכיוונו. ממש היסטריה. זה הרי נורא מרגיז כשלא מצליחים להתחבר למסנג'ר כשנורא נורא חשוב להגיד משהו לכל החברים. בתי הגדולה שהגיעה הביתה רק ב 0630 בבוקר, פרצה מחדרה בטירוף וצעקות על זה שמפריעים לה לישון.
המתח בבית הגיע עד להתקרה. כל אחד היה בקריזה משלו ונראה ששום דבר לא הולך להסתדר ביום הזה. אהה כן, ועוד סוכריה, בעודנו צועקים כל אחד על ענייניו בסלון, לפתע התגנב לשם שביל של מים כחולים מלוכלכים. תוך שנייה הבנו שיש דליפה ממכונת הכביסה ורצנו לחדר האמבטיה. כן, שלולית ענקית, כחולה ,שחורה ומלוכלכת שטפה את חדר האמבטיה, המסדרון והגיעה עד הסלון. צינור הניקוז שאמור היה להוציא את המים לביוב קפץ החוצה וכל המים האלה קישטו לנו הבית." דייייייייי! "צרחתי, ורצתי לנגב את הרצפה.
לא יודעת איך הצלחתי להירגע בסופו של דבר, אולי בגלל שהחלטתי שמעכשיו צריך לתת להגיון לעבוד ולטפל בדברים. עצם הריכוז עזר. עזרתי ליעלי להתקין את המסנג'ר, כמו שצריך שיעבוד, טיטאתי את הסלון ,ניגבתי את הרצפות, סידרתי את המטבח. עשיתי סלט. התיישבתי לראות שטויות בטלוויזיה. בסוף הכל עבר.
הבן שלי הגיע בערב מרוצה מהטיול הנחמד שהיה לו. כמובן שלא יהיה זכר לעצבים שהיו בבוקר בעניינו. בצהרים הגיע אלינו אורח והיה נחמד לפטפט. ובערב התמכרתי ל"24 ".
יש ימים כאלה. רק צריך לעבור אותם. זהו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
