היכן עובר הגבול הדק הזה בין הפטריוטיות סוחפת מלאת אדרנלין וכובשת לבין התפקחות, אכזבה , נהירה לפציפיזם ועזיבה?
אתמול גיליתי איך הוא נוצר. הוא נוצר בתצוגת אש שהצבא ערך לילדי כיתות יב' , העומדים להתגייס. בשר טרי שיהיה נתון לכל ההשפעות של הגוף הגדול והחזק הזה בעוד מספר חודשים כשהילדים יעטו מדים על גופם.
לצבא יש משמעות בחיינו, במיוחד כעת לקראת הגיוס של הבת שלי, כאשר אני צריכה להתייחס אל הגוף הזה מתוך נקודת מבט של אם ולא מנקודת מבט של משתתפת, מזדהה. זה מצחיק אבל עדיין ,עד היום כאשר אני חושבת על הצבא, חוזרת אלי ההרגשה והתחושה המאוד עמוקה של הזדהות שהיתה קיימת בי בגיל 18 . יש לי זיכרונות מאוד נעימים מתקופת הצבא והראיה לכך היא שהחברות שהכרתי אז בצבא הן עד היום החברות הכי טובות .
אתמול כאשר הבת שלי חזרה וסיפרה בהתלהבות מלאת אדרנלין עד כמה שמטחי האש מהטנקים ומהתותחים הרשימו והרעידו את נפשה הצעירה, עד כמה שהעוצמה הניעה אותה להצהרה בלתי מתפשרת של גיוס לקרבי בלבד, ועד כמה שאנחנו, כלומר היא והצבא, ננצח את כל האויבים וניהיה , שוב, היא והצבא, מוכנים למות למען ארצינו, ואין מקום בעולם שהוא חשוב יותר מאשר המולדת שלך, וכמה שהחיילים שלנו גיבורים וחזקים והיא בעצמה רצה ומחאה כפיים בהתלהבות לכל טנקיסט שירד אליהם לספר על מחלקתו. היא נכבשה. ולא רק היא. העוצמה היא טוטאלית, ממכרת, מגביהה שחקים, מרגשת. כל הילדים, הרכים, התיכוניסטים התמימים ונהדרים מלאו באדרנלין וצרחו בקולי קולות. כמו בקונצרט רוק. כן, קונצרט רוק או טרנס – זה הדבר שהיה הכי קרוב אליהם מבחינת הריגוש. עכשיו זה כבר לא בר השוואה. אין כמו הריגוש של הנשק.
ואני יושבת מולה, מול בתי המתוקה, התינוקת הנהדרת שלי, היפה והעדינה ורואה איך היא הופכת ליישות מיליטנטית חסרת פשרות. איך היא ביד ענוגה מעיפה קבוצת שיער מעל מצחה וצועקת שצריך להילחם ולקחת בכח את כל מה שמגיע לנו בארץ הזאת, איך השפתיים הורודות שלה יורקות אש והעיני הענבר החומות המחייכות שלה לפתע נוצצות באש זרה. איך מופע של מטחי של אש אמיתית הופך את ילדתי שלי למורעלת על הצבא וזה עוד לפני הגיוס.
אבא שלה היה טנקיסט גאה, מכור ומורעל על הצבא. לפני שנתיים, בגיל 45, קיבל פטור מהמילואים בטקס רב רושם שערכו לחטיבה שלו בבסיס צבאי, שאליו הוזמנו כל המילואימניקים ובו חילקו תעודות כבוד. שבועות הוא לא יכל להירגע ולא קיבל את הדין. אם הם פטרו אותו זה סימן שהוא כבר זקן וכבר לא יכול להילחם. הוא קיבל את הפטור כל כך קשה כאילו שהם ,הצבא, הם אלו האמונים על עצם הגבריות שלו. הוא כבר לא גבר אלא זקן מושפל ומדוכא. אחרי הדיכאון באה ההכרה בעובדה שהוא היה כל השנים חייל קרבי ולמרבה המזל , למרות כל המלחמות והפעולות שבהן השתתף, נשאר בחיים ולא הותיר אלמנת צהל ויתומים. לפני 25 שנה כאשר השתתף במלחמת של"ג, הוא היה בטוח שסופו יהיה להישרף בטנק. אבל לא, הוא שרד, וכבר לא צריך לסכן יותר את התחת שלו למען המדינה במדים ירוקים. לאחר ההכרה, הגיע זמן הביקורת – הצבא של היום זה לא הצבא שהיה בזמנו, הלוחמים עדינים מדי, לא מתאמנים מספיק, המפקדים הישירים מפונקים וטיפשים, המפקדים העליונים לא אמיצים, יושבים מאחורי מסך המחשב ולא משתתפים בקרבות. ההנהגה הפוליטית לא יציבה ולא החלטית. ההנהגה הצבאית מחליטה החלטות לא נכונות מבחינה ביצועית או מבחינה אסטרטגית. כל הביקורת הזאת שוב עלתה על פני המים כאשר פרצה מלחמת לבנון השנייה – ולו רק כדי לנופף באצבע ולצעוק לכולם בגדול "אמרתי לכם!!!" הצבא של היום זה לא הצבא של פעם.
אתמול בערב, ישבתי על הספה, דוממה והתבוננתי בשני אהובי האלה, שתוך שניות הפכו מאב ובתו לשני חברים בעלי סוד משותף שהעבירו חוויות אינטימיות על עוצמת האש בטנק. במחי יד כל הכעסים נעלמו והצבא עמד בגאון והאזין לתרועות הלל עליו ועל מהותו.
ואני הבנתי עד כמה שמכת אש אחת של גיבורים יכולה להצית פטריוטיות גורפת וכמה שמכת אש אחרת יכולה להחריבה באותה המהירות ממש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
