גשם. אני אוהבת גשם. כל השבת הייתי דבוקה עם הפרצוף בחלון, מצמידה את המצח ונושפת על הזכוכית, מזמזמת בראש איזה שיר, מנשנשת מדי פעם חטיף, מציצה בטלוויזיה, או במחשב אבל שוב חוזרת לחלון ומתהפנטת מהטיפות הזולגות על הזכוכית, נאספות במשקוף ויורדות למטה, לשכן.
הזיכרונות הראשונים קשורים למזג האוויר. אי שם בארץ אחרת, בחורף קר,מושלג. ילדה קטנה, אולי בת 3, הייתה מטפסת על מסעד ספה רחב שעליו היה פרוס שטיח אפגאני עבה וחם, תוקעת את הפרצוף לתוך ריבוע החלון (זה היה חלון צרפתי ענק מחולק לריבועים ריבועים) ,מביטה מהופנטת בפתיתי השלג הנושרים לאט לאט על האדמה הקפואה ויוצרים שטיח לבן ורך. עוקבת בתשומת לב מרובה אחר מסלול הירידה, מנסה לזהות את הציור בדוגמת תחרה עדינה על פתית השלג, שפעם אבא שלה הראה לה ומאז היא ציירה פתיתי שלג כאלה. אחר כך הייתה בוהה בגלידי הקרח שהיו נבנים על קצה הגגון בחלק העליון של החלון, ויוצרים צורות מעניינות שאפשר היה לדמיין אותם לכל מה שרצית באותו הרגע. בדרך כלל היו דומים לחרבות חדות אבל גם לבובות ארוכות עם רגליים דקות, וארטיקים. (לפעמים אפילו היו קוטפים ומלקקים את הגלידים האלה כאילו היו ארטיקים ממש.) אחר כך הייתה משעינה את המצח על החלון כדי לחוש את קרירותו ונושפת . על הבל האדים שהיה נוצר , ציירה תמיד לב או פרח, מחייכת כי הציור תמיד היה חמוד והחזיק מעמד עד שבגלל החום של הבית הלב הקטן היה מתחיל לנזול. ואז שוב הייתה עוקבת אחר הטיפות, עד שהיו נאספות למטה במשקוף ומציירת שוב.
כמה נאיבי, כמה אופטימי, ילדה בת שלוש חולמנית.
חורף אחרי זה, בגיל ארבע, ההצמדות לחלון בזמן השלג הייתה הבריחה שלה לחפש שלווה ואופטימיות. אבא שלה היה כבר חולה מזה כמה חודשים והיא בקושי ראתה אותו. אימא הייתה מבטיחה שעוד מעט הוא יחזור, בסוף החורף והכול יהיה בסדר. היא חיכתה בסבלנות, סופרת את פתיתי השלג בחלון ומדמיינת מראות יפים שרק היא יכלה לזהות בחצר המושלגת.
ב 8 לדצמבר הוא מת. לא אמרו לה. הייתה קטנה מדי. לא הבינה בתאריכים. חכתה לו כל החורף והוא לא בא בכלל. הכעיס אותה שכל הזמן היו לוקחים אותה לדוד שלה כי שם לא היה לה את החלון שלה, החלון של החלומות. החורף ההוא היה קשה במיוחד, רוב הזמן הייתה מונעת ומועברת בין קרובי משפחה, יחד עם אחותה התינוקת. אחר כך לבד כי את התינוקת מסרו למעון שהיה פעיל 24 שעות. ככה זה היה שם בארץ הרחוקה, היו פתרונות אחסון ואפסון לילדים. לא הייתה לה פינה קבועה, תמיד הייתה עם עוד אנשים בסביבה. הם, כל המבוגרים האלה ,לא יכלו להבין שהיא נזקקה לנישה של החולמנות, כדי לבנות עולם נעים ויפה. ילדה קטנה הייתה צריכה עולם קטן ויפה בתוך הריבוע של החלון, חלון החלומות שלה. ילדה קטנה לא הייתה אמורה להתמודד עם שכול ואובדן. הילדה הקטנה לא הבינה למה כולם כל הזמן מרעיפים עליה חיבוקים עם עיניים דומעות. היא בסך הכול רצתה את הריבוע שלה ואת אבא. את שניהם לא קיבלה באותה השנה.
בקיץ עברו לדירת שיכון, הרחק מהבית עם החצר והמרפסת הנהדרת הסגורה בחלון צרפתי בעל ריבועים ריבועים. אז היא כבר ידעה גם שאבא שלה לא יחזור , לא בקיץ ולא בחורף, ולא בכלל.
מאז, כאשר יורד גשם (שלג אין כל כך) אני נוהגת להדביק את הפרצוף לחלון, להקשיב לגשם היורד, לעקוב אחרי הטיפות, ולצייר לב קטן על הבל אדים בחלון – כי זה המקום של החלומות והשלווה שרק אני והגשם שותפים לו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
