אתמול בבוקר בפינת הקפה שמעתי עמית בעבודה, מפלפל הסבר בעניין דתי כלשהו לשאלתה של עמיתה אחרת. הבחור חובש כיפה שחורה, וטורח להדגיש את מילותיו בח' וע' גרוניות ובקול רם למדי. "מש"ק דת" הערתי בחיוך ומייד הבנתי שטעיתי. ההערה זכתה מיידית לתגובה חריפה שלא תכננתי לקבל. אני, את ההערה שלי אמרתי כדרך אגב, אבל נפלתי על בחור רגיש.
- "מה יש" - הוא אומר לי- "קצת אמונה לא יזיק גם לך, צריך לבטוח באלוהים ולא רק לחשוף את התחת במצעד גאווה"
- "סליחה"- התגוננתי- "מה הקשר?"
-"זאת הבעיה איתכם, החילוניים – אין לכם אמונה. אתם רוצים רק שיוויון וחופש לכל מיני תופעות לא טבעיות, אבל את האמונה האמיתית באלוהים אתם מפקידים במחיר של חופש הביטוי"
-" זה בדיוק העניין, זו מדינה דמוקרטית ולכן גם אתה יכול להביע את דעתך למרות שיש הרבה אנשים שזה לא מקובל עליהם. כל אחד יכול. זה עיקרון מאוד חשוב שעליו מושתתת המדינה הזאת. מי שרוצה להשתיק את מצעד הגאווה – משתיק את החופש שגם אתה נהנה ממנו"
- "אבל זאת פרובוקציה! אפשר לעשות את המצעד הזה בתל אביב או באילת – למה דווקא בירושלים ולמה דווקא בשכונות החרדיות? כי ירושלים היא עיר בירה? נו אז מה - אבל האוכלוסיה שלה לא מתאימה למצעדים מהסוג הזה."
- " גם אם אתה לא מסכים עם המצעד זו עדיין לא סיבה לאיים ולנהוג באלימות כלפי נושאי המצעד. תאר לך שכל החרדים היו יוצאים לאיזה מצעד ואנשים שלא מסכימים עם זה היו מאיימים באלימות נגדם. איזה רעש היה קם ולא רק בארץ. זה בדיוק אותו הדבר – זוהי קבוצת אוכלוסיה שוות זכויות בארץ שרשאית להביע את דעתה ואסור נהוג כלפיה באלימות. וגם אם אתה לא מסכים עם המסרים שלהם , עדיין לא אומר שצריך להרוג אותם או להטיל אליהם כישופים וקללות."
בשלב הזה הבנתי שהויכוח הזה לא הולך למקום של שלווה ונחת. גם הוא הבין. לכן אסף את הקפה, סובב את הגב ויצא בהפגנתיות מהמטבחון.
בעודי מערבבת את הסוכר, חשבתי שאני נאלצת לקחת את הצד של עורכי מצעד הגאווה גם אם אני לא מסכימה עם חשיפת הישבנים וזאת מכיוון שהאלימות שהחרדים מפעילים מסוכנת הרבה יותר מבחינתי מאשר הצבעוניות והחושפנות של הגאים.
מה עומד מול מה? - חופש הביטוי לדבר שאני לא מסכימה לו או אלימות נגדו?. שאלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
