האנס היה בן 85 במותו. בעצם ב- 50 השנים האחרונות כולם קראו לו בנימין כי כך החליטו במשרד הקליטה, אבל הוא במהותו נשאר האנס. המבטא הייקי הכבד, ההתנהלות האיטית והמדוייקת בפעילות היומיומית, האוכל הקבוע שהקפיד לאכל בשעה היעודה הסגירו את מוצאו מלייפציג. האנס היה נשוי לדייזי, ששמה היה שולמית ב- 50 השנים האחרונות, בדיוק מאותה סיבה. שולמית, אישה אנרגטית, פעילה וקופצנית, ממהרת תמיד ממקום למקום ומזרזת את בעלה. המאכלים העירקיים שהביאה מבית הוריה , התחכום המזרחי החייכני, וששת אחיותיה שהיו מעורבות בכל רזי החיים המשותפים ,צבעו את חייו של האנס בצבעים עזים על אף האפרוריות שהפגין כלפי חוץ.
האנס ודייזי הם דוגמא לעירוב התרבותי, החברתי, העדתי, הדתי של שני עולמות שונים לחלוטין בכל מדד של השוואה. למרות זאת הם יצרו את הזוגיות המעניינת ביותר שפגשתי בעיקר בשל ההבדלים המאוד משמעותיים ביניהם, גם באופיים ובהתנהגותם.
האנס ודייזי – בנימין ושולמית - הם הוריה של החברה הכי טובה שלי מזה רבע מאה.
בנימין ניפטר אתמול ושולמית כואבת ,ממענת להיתנחם, החצי שלה, ההפוך שלה נטמן באדמה והיא לא יודעת איך להמשיך.לחברה שלי אין מספיק מילים כדי להיתנחם על אובדן של אב. אין לזה קשר לגיל. -זה קשה תמיד. אבא הוא אבא הוא אבא.
חיבקנו אותן, ניחמנו אותן – וכיבדנו.
ליווינו אותו בדרכו האחרונה בתהלוכה לילית בבית העלמין של גבעת שאול בירושלים. בירושלים אסור להלין את המת, וכך בשעה 9 בלילה צעדנו מאחורי האלונקה לאורך השבילים החשוכים עד למקום הבור. למרות שנאסף קהל לא קטן, התהלוכה צעדה בשקט מופתי, למעט יבבות חרישיות של האשה ובנותיה, אולי מפאת הכבוד שנוסך הלילה על הסיטואציה. ארבעה מעובדי חברה קדישע האירו בפנסים גדולים את קידמת השביל, וההולכים אחריהם נזהרו שלא למעוד לתוך הבורות המוכנים לצד שביל ההליכה הראשי. האורות הכתומים שהאירו את הכביש הראשי למטה, כביש הכניסה מגינות סחרוב לאיזור, גם האירו את השמים. רעש המכוניות נשמע רחוק , חזק למדי והיה מלווה בהד של רכב הולך ומתרחק. החושך לא היה מוחלט, וכך גם בית הקברות לא היה מפחיד כמו שעלול היה להיות. זה יכול היה להיות מצב קרוב להזוי, כמו בסיפורי המיסתורין של יצחק בשביס זינגר, רווי בדמיונות, מראות מפחידים , שדים ורוחות – אך לא. זו היתה לוויה לילית, עצובה ומסוגרת של איש זקן שמת בירושלים.
יהי זכרו ברוך.
נ.ב. אני כנראה התבגרתי. בית קברות בלילה תמיד היה בדמיוני מקום רווי סיפורים מפחידים. אז זהו שלא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
