יש ימים כאלה שבא לי לבכות. עצוב לי בלב.
כל מיני מחשבות זדוניות על תככים שסובבים נגדי עולים כמו עכבישים על פני השטח, פורסים רשת וכולאים את המחשבות הרעות בראש. לא נותנים לי מנוח. אני לא ישנה טוב. מודאגת. מנסה להילחם בשדים בכל מיני שיטות שלמדתי מכל מיני מרפאים, ולא מצליחה. הם , השדים, מצליחים לעדוף את הפקעת שממנה אני מנסה לרקום כיסוי כדי להגן על עצמי. חודרים אותה. אני ערה מ 3 לפנות בוקר, ועכשיו בעבודה, צריכה להיתמודד יום שלם מול ליחשושים, תככים, טענות ומענות שרק אני ברגישותי הגבוהה מוטדרת מהם. חלקם אולי אפילו לא אמיתיים. אבל אני רואה את צילם כל הזמן. גם הגשם חידד את הרגישות. אני אוהבת גשם אבל הוא מעמיק את העצב כשעצוב לך ומעלה את השמחה כשלא.
זה קורה בימים כאלה שבא לי לבכות.
אולי אני אלך לבכות קצת, בפינה נידחת וזה יעבור לי?
אני לא בטוחה. אין לי עם מי לדבר כאן. אני זרה ובלתי מובנת . השפה שלי מובנית ודייקנית ואני משתמתשת במילים לא שגרתיות, ציוריות לתיאורי מצב. אנשים לא מתקרבים לכאלה שיש להם הגדרות ואין להם רכילויות למכור . סיטואציה של מי אמר למי איננה סיטואציה תיאורית, זה דיווח, בדרך כלל זדוני, ציני שלא נעים לי לקחת בו חלק .
בן הזוג שלי לא היה כל הלילה בבית. נסע לבילוי עם חברים. זה בסדר. מקובל. גם אני מבלה עם חברות.
אבל זה נפל בדיוק על לילה כזה שבא לי לבכות והוא לא היה לידי כדי לבכות לו על הכתף.
רק הבן שלי החמוד, התעורר ב 6 בבוקר,ראה אותי והרגיש שאני עצובה, ליטף את לחיי, ואמר שהוא יכין את הסנדויצ'ים לכולם ואני יכולה לצאת לדרכי לעבודה, בלי לדאוג. הוא כבר יסתדר.
אני יצאתי עטופה ומכונסת, מחכה לרגע שבו אוכל קצת לבכות ואז הכל יעבור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
