שחר ישב מכונס בעצמו, מכופף מעט, רכון על אלבום הבולים הישן שפרוס לפניו על שולחן העץ הסדוק בחדר. ריח כבד של עובש עמד באויר. "זה מה שהדוד הקמצן השאיר לי"- חשב – "כל החיים הוא חי בהסתר, אסף כל מיני דברים ומעולם לא הרשה לאף יצור אנושי לגעת בשכיות חמדה שלו. וזה מה שהוא השאיר בסופו של דבר? אלבום בולים מעופש? אולי המומחה ידע להגיד מה יש באלבום הזה" אכזבה ניקרה בקצה גרונו והוא הרגיש איך מתגבש לו כעס קטן וזדוני בתוך הלסת. מבלי משים הוא חרק בשיניו, אסף כמה טיפות של רוק ורקק הצידה. "הריח הזה הורג אותי פה. " סינן. אסף את האלבום, דחף מתחת לבית שחיו ויצא מהחדר.
יחס מאוד אמביוולנטי היה לשחר עם הדוד הזה. הוא לא ממש הכיר אותו אבל חיבב . פעם, כשהיה בן 8 , נתן לו הדוד כמה בולים משולשים צבעוניים – וזה הקסים אותו. שחר החל לאסוף בולים אבל עם השנים, הפסיק והעדיף להיתמסר לעיסוקים שעניינו אותו יותר מאשר הניירות הקטנים האלה.
הדוד שלו היה אספן כפייתי. הוא מעולם לא נישא. המשפחה ריננה שכנראה לא כל כך אוהב נשים, אבל שחר ידע שהוא היה נאמן לאלזה, אהבתו הראשונה שנשארה בגרמניה ולא רצתה לבוא איתו לארץ פרימיטיבית שאין בה תרבות, מוזיאון ואופרה. "לא נולדה האישה" – היה אומר –" בעלת עיני התכלת , העור הצח והקול הצלול כמו שהיה לאלזה". ויותר מזה היא היתה שותפתו היחידה לדיבוק שאחז בו באיסוף בולים. גם היא היתה אספנית. אין הרבה נשים בעסק הכפייתי הזה. הוא חשד בכל אישה אחרת שהכיר והיה בטוח שהקשר איתו היה אך ורק בשל החמדנות לאוסף שלו, לא בטח באף אחת מעולם.
היתה לו דירת מרתף קטנה ברחוב רחל פינת עמק רפאים בירושלים. היה ניגוד מאוד חריף בין האורות והחיות הצבעונית של בתי הקפה והמסעדות האופנתיות ברחוב עמק רפאים לבין הדירה ששחר מצא. דירת שני חדרים, חשוכה וטחובה, מלאה עד התיקרה בקופסאות עמוסות בכל מיני סוגים של ניירות, עיתונים ישנים, אלבומים קרועים עם בולים מעופשים, חפצים שבורים והרבה מאוד זבל. פשוט זבל. הדוד אסף כל פריט שנזרק ברחוב והכניס אותו בהתחלה בצורה מקוטלגת לתוך הקופסאות ואחר כך הדברים כבר נאספו ונערמו מעצמם אחד על גבי השני. המעבר בין החדרים היה עמוס, וכדי לעבור לחדר השני צריך היה למשוך הצידה את הקופסאות. ריח חריף של עובש עמד באויר וירוקת קישטה את החיבורים בין התקרה לקירות החיצוניים. שקיות הניילון שלתוכן נדחפו כל מיני חפצים היו לחות ומתפוררות, וכך גם הדברים שבפנים. "תזמין חברת הובלות," הדריך אותו אביו –" תעמיס את כל מה שיש שם ותזרוק את הכל". "הכל?" שאל שחר. "ממש הכל! שום דבר שווה ערך כבר לא נשאר שם. את הדברים היקרים, כמו אוסף השעונים שלו ואוסף בולי דואר עברי מקום המדינה הוא מזמן מכר כדי לממן את שכירת הדירה האומללה הזאת. אתה הרי יודע שהוא מכר את הדירה שלו ברחביה לפני מספר שנים כדי לקנות איזה בול מטופש ואחר כך גמר את הכסף ונשאר זרוק בדירה הטחובה הזאת כאן. מי לא מכיר את שולץ המשוגע מירושלים, ולא שמע את הסיפור הידוע על המטורף שקנה את הבול היקר , הדביק על מכתב ושלח אותו לאיזו אלזה בגרמניה. " שחר ידע שאבא שלו כועס על שולץ, אבל ההתפרצות האחרונה ניקזה לתוכה את כל הכאב והאכזבה שחש אביו מאחיו הלא יוצלח. שאפילו כסף לא נשאר לאחר מותו. לא שווה כלום.
"מעניין אם אלזה עוד חיה" –חשב – "יהיה אתגרי להתחקות אחרי הבול הזה."
חברת ההובלות שהזמין פינתה את הדירה, חלק מהזמן שחר עמד ופיקח על הנעשה עד שלפתע, לאחר שהמובילים הזיזו את הארון הוא גילה גומחה מוזרה בקיר הפנימי בחדר השינה. השטח האמצעי בקיר היה מכוסה בשכבת טיח שלא התאימה לצבע של שאר הקיר. בעזרת מברג שהיה זרוק בצד, ניסה שחר לגרד מעט את הטיח. כצפוי, הטחב עשה את העבודה והחתיכות נשרו בקלות על הריצפה המלוכלכת. בחור שנפער התגלה פתח סתרים קטן, ברוחב של ספר, לא יותר. שחר דחף את ידו פנימה ושלף משם אלבום. אלבום בולים ישן צהבהב, שעל כותרתו התנוססו האותיות "דואר עברי 1948 ".
שריקת הפתעה לא רצונית ניפלטה מפיו. אולי זה שווה משהו? גרר כסא, התיישב ליד השולחן הסדוק והחל לעיין. הריח החזק של העובש הכריע את החלטתו לצאת מהחדר ולחפש מומחה שיעריך את מה שמצא. אולי בכל זאת הבול ההוא, נמצא כאן ולא נשלח לאלזה כמו שכל המשפחה הורגלה לחשוב. אולי הוא בכל זאת שמר עליו. ואולי הוא יאכזב גם אותו כמו שאכזב את אביו.
אולי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
