דלת כניסה לדירה בקומה השניה לא רמזה במאום על מה ששחר עתיד היה לפגוש מאחוריה. על שלט כסוף פשוט ודי עלוב למראה נכתב – איתן כץ – מומחה פילטליה.
"מומחה" -גיחך שחר – "לכל שטות יש היום מומחה. נראה מה הוא יודע. בטח איזה זקן טרחן". יחד עם זאת, מבלי משים נשלחה ידו אל השקית עם האלבום שהוא מצא בביתו של הדוד. ליתר ביטחון.
אישה קטנה ונעימה למראה בשנות ה-40 לחייה פתחה לו את הדלת.
"שלום" – "אני מחפש את המומחה, האם הוא נמצא?"
"את איתן?" – היא חייכה- "כן, הוא נמצא, הרי קבעתם". היא הובילה אותו לאורך הפרוזדור לסלון. לרגע היה שחר בטוח שהוא נכנס לחדר בתוך אחוזה איטלקית מהמאה הקודמת .הריהוט הכבד, במיוחד הסקרטאר היפהפה שניצב סמוך לשולחן עץ והוילונות הארוכים הכהים שכיסו את החלונות. האורות החלשים, הצהובים, שהאירו נורות תלויות בצדדים - כולם יחד - השרו אוירה מסתורית, כבדה . ריח מתוק של קטורת וסיגר עמד באויר.
" המתן בבקשה."
שחר נחת לתוך כורסת עור כבדה ונעץ מבט אל הארונית מולו שבה באופן מסודר ניצבו מיניאטורות יפהפיות של פילים ואוסף דמויות עשויות חרסינה סינית עדינה ודקה. לצד הארונית, הקירות עד אזור הכניסה היו עמוסים במדפי עץ כהה כבדים , כמו בספריה עירונית מהסגנון הישן, ועליהם אין ספור אלבומי בולים, ספרי קטלוג, דפים וניילוניות, שקיות קטנות ופולדרים שחורים שבתוכם מסודרים בולים. שחר קם על רגליו על מנת לבחון מקרוב את ספרי הקטלוג שמצא על המדף מתחת לשלט " ארץ ישראל" קטן. הספרים היו מסודרים לפי שנים. דווקא הספר של 1948 לא היה במקומו. קצת מאוכזב חזר שחר אל הכורסא בדיוק ברגע בו נכנס לחדר גבר גבה קומה ומרשים בשנות ה-50 לחייו.
"שלום ידידי", הוא קרא בקול רם. שחר ,קצת מופתע מדמותו של האיש, צעד האחורנית ומעד על מסעד הכורסא.
"ציפיתי לראות כאן מישהו אחר" – אמר – "אתה לא נראה כמו אספן בולים סטראוטיפי. זקן חלול ומכופף עם משקפי קרן" .
"מה ,ככה נראה הדוד שלך?" שאל בחיוך.
"כן בערך".
"נו אז מה הזקן הוריש לך".
"הנה" – שחר הושיט אליו את השקית עם האלבום. המומחה , התיישב, כיוון את המנורה אל האלבום ופרס אותו לרוחבו על השולחן. "מעניין מאוד"- הוא אמר-" מעניין מאוד".
"מה?- שווה משהו"-
"בוא נאמר"- אמר המומחה- "שיש לזה פוטנציאל" וליכסן את מבטו אל שחר.
"אני מצאתי את האלבום מוסתר מיתר האוסף. כנראה שהיתה לזה סיבה, אחרת למה הדוד היה טורח להסתיר אותו?".
המומחה המשיך לעלעל, מדי פעם נעצר, פתח את הקטלוג וחזר שוב אל האלבום. שקט מוחלט עמד באויר. אחרי כ 20 דקות שחר החלו לנוע בחוסר סבלנות על כיסאו.
"נו" – שאל – מה קורה?"
"אני עובד"- אמר המומחה, "אני עובד".
" הקטלוג הזה לא היה בספריה שלך" והצביע על הספר ששימש את המומחה.
"נכון".- פתח המומחה בהרצאה ארוכה ומלומדת – "הקטלוג , בין היתר,מתאר את סידרת בולי הדואר הראשונה של המדינה שהנפיקה מדינת ישראל, מיד לאחר הכרזתה. הסדרה, הוכנה ערב הקמת המדינה בפעילות קדחתנית בתנאי מחתרת. נושא הסדרה הוא מטבעות יהודיים שנטבעו בעת העתיקה (129 לפסה"נ - 135 לסה"נ), המסמלים את מלחמת העם היהודי לאוטונומיה לאומית, ריבונות בארץ ישראל וחופש. העבודה עליהם החלה עוד קודם לכן, ומאחר ולא היה ודאי ליוצריהם מה יהיה שמה הסופי של המדינה, נכתב עליהם "דואר עברי". "
ההתלהבות ניכרה היטב בקולו של המומחה. "הוא אוהב את העבודה שלו." ציין שחר לעצמו
"לגבי הבולים עצמם,- המשיך המומחה- "בסדרה המקורית נמצאים תשעה בולים בערכים שונים, בצבעים שונים ובשני גדלים. ששת הבולים הראשונים (3-50 מיל) הם בגודל בול רגיל. שלושת הבולים האחרונים, בערכים הגבוהים (250-1000 מיל) הם בגודל כפול. שויים כיום רב מאוד ויכול להגיע לאלפי ועשרות-אלפי שקלים - עם שובל שבא להסביר את הבול. אחר כך החלו להוסיף לכל גליון בולי דאר עברי שורה של שובל – כתובית של כמה שורות המסבירה משהו על הנושא המצוייר. כיום סדרת "דואר עברי" היא אחת מסדרות הבולים היקרות ביותר בישראל וחומר בולאי מאותה תקופה עשוי להגיע למחיר של מאות אלפי שקלים."
לסתו של שחר נשמטה באופן לא רצוני, דולרים מצלצלים ריקדו במוחו, ספינת תענוגות שעל סיפונה דמותו כאשר שתי יפהפיות בלונדיניות בחוטיני מינימלי תלויות ברישול על כתפיו, הפכה בעיני רוחו לדבר ממשי.
" מה אתה אומר!" – קרא בהתפעלות – "וזה מה שיש לי כאן?"
"אז זהו." – המומחה, הזיז את כסאו הצידה, פרס לאורך את הדף באלבום וסימן לשחר להיתקרב – "זה בהחלט יכול היה להיות האוסף היקר ביותר שנתקלתי בו בארץ- "תראה",- הוא הצביע - הנה ששת הבולים שדיברתי עליהם מסודרים כל כך יפה בשורה ,כולל השובלים, והנה שלושת הבולים היקרים יותר, גם כן, כוללים את השובלים, בלתי חתומים ובצבע במצב לוקסוס, נדיר מאוד, נראים כאילו הודפסו רק אתמול. תתבונן בשינון – וראה כמה שהשיניים שלמות ומושלמות ,במצב מצויין. "
בחרדת קודש עקב שחר אחר ההסברים של המומחה, אך בעיני רוחו, הבלונדיניות מהיאכטה כבר ערבבו לו את המרטיני כמו שהוא אוהב, עם זית ירוק מקפץ –
"אבל!" – הבלונדינית נעלמה ושחר חש מייד באיום בצליל קולו של המומחה .
"אבל "– ואז שלף המומחה את הבולים מתוך הפס שהצמיד אותם אל דף האלבום –
" ראה מה יש כאן." נקודות ירוקות זעירות כיסו בצפיפות את גב הבול.
" זה עובש – האויב הכי גדול של הבול, יותר נכון זו פטריית עובש והיא מתפשטת ומדביקה כל דבר שנוגע בה והורסת עד היסוד, יש לה אפילו ריח דוחה."
בלוטות הריח של שחר שקודם למדו להתעלם מהריח המגעיל של האלבום היכו בו מייד. הבולים הסריחו.
"אז מה עושים?!!!", צעק , עדיין מסרב להיפרד מהיאכטה ששייטה במוחו.
"כלום"- אמר המומחה בפשטות. "אתה אפילו לא יכול לתרום את האלבום הזה לחוגים כי הפטרייה תדביק ותשמיד כל אוסף שיקרה בדרכה."
כלום?!!!!!
המומחה קיפל בעדינות את האלבום , החזיר אותו לשקית והגיש לשחר.
בשפתיים קפוצות ושיניים חורקות שילם שחר את שכר טירחתו של המומחה ויצא מהדירה.
ומחר, מחר צריך לקום לעבודה כרגיל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
