מזה שנים רבות נהוג בשכונה , בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל,להיתכנס בחצר בית הספר השכונתי לטקס יום הזיכרון שמנוהל ביד רמה ומכובדת ביותר ע"י מנהלת בית הספר. הטקס אמנם מיועד לילדי בית הספר אבל כולם מתכנסים שם גם אם הילד האחרון במישפחה כבר מזמן לא לומד שם. וכולם מופיעים לבושים בחולצות לבנות, כמעט אחידות. יש מסורת של כבוד.
בית הספר הזה הוא אחד הותיקים בעיר (מעל 70 שנה) ובמסגרת הטקס נהוג להזכיר את שמות החללים ,תלמידיו, אשר נפלו בכל מערכות ישראל. לצערי כל פעם נוסף עוד מישהו. גם השנה. חלל ממלחמת לבנון השניה.
לאחר הקראת השמות - מישהו בקהל העיר שלא הוזכרו שמות הנופלים בפעולות טרור ובפיגועים. ופתאום, באופן הלא פוליטקלי קורקט , התפתח ויכוח בין מספר הורים, בני דור למלחמת לבנון הראשונה. הטענה הראשית היתה היא שאין הבדל בין מוות למוות ואין הבדל בין מי שנפל בקרב לבין מי שנירצח בפיגוע. ולכן צריך לקיים את יום הזכרון לחללי פעולות האיבה יחד עם חללי צהל.
מנגד - אמרו שלא - צריך לתת כבוד מיוחד ללוחם. החייל הלוחם נפל מתוך הגנה על המדינה ולא בגלל ביש מזל מכיוון שעלה לאוטובוס ונהרג יחד עם אזרחים תמימים. את החללים של הפיגועים צריך לזכור ולכבד אבל ביום השואה - כי הם לא מתו בקרב, הם מתו כי מישהו בחר לרצוח אותם מעצם היותם יהודים, ישראלים ולא הבדיל בין חייל או זקן, או נשים וטף. יש הבדל מהותי בין לוחם לבין מי שגורלו התאכזר אליו. כמו שקרה ליהודים בשואה.
זה עצוב ונורא בכל מקרה - וזה 100 אחוז צער למי שזה פגע בו אבל ללוחמים מגיע כבוד והוקרה מיוחדים.
זזתי הצידה. ציער אותי הויכוח הזה.
חשבתי על הילדים שלי. בתי מתגייסת בקיץ הקרוב, בתי השנייה תתגייס שנה מאוחר יותר. וכן, גם יש לי בן, שאולי כשיגדל, יופיע מולי וידרוש ללכת לחיל קרבי. ואני לא אדע את נפשי מדאגה.
כן, חשבתי, לכל חייל, מגיע כבוד והוקרה בדרגה אחרת.
ואלוהים, הלוואי שלא נדע עוד צער ומלחמות.
כמה פתטי. רק לפני שבוע היה כתוב בעתון שמתוכננת מלחמה חדשה לקיץ הקרוב.
ארץ קשה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
