אתמול בשעה 10 בלילה, ראיתי את בתי הקטנה מארגנת תרמיל, חולצת תנועה וגליל שנראה כמו אסופה של פוסטרים מגולגלים.
"מה קורה?"- שאלתי- "לאן את יוצאת בשעה כזאת?".
היא הרימה את עיניה – "לצבוע את העיר באדום"- אמרה.
-"מה?" ה 1 במאי פרח מזיכרוני.
"כן" –רשפה- "1 במאי, חג הפועלים זוכרת שהיו פעם כאלה וגם להזכירך היו תהלוכות."
הנזיפה שקיבלתי מבתי בת ה 16 שאדים אידיולוגיים זורמים בדמה הביכה אותי אבל איכשהו בהסתר הרגשתי גאה בה. כמה ניפלאה הנאיביות הנהדרת שלה.
איזה חג ואיזה פועלים ולמי יש בכלל גאווה מעמדית היום, בטח לא לפועלים של שנות ה2000 .
היום בבוקר בעבודה התברר לי שהעמיתים שלנו בסין יצאו לשבוע חופש – שבוע חג הפועלים, כמו כן עמיתים שלנו באירופה (צרפת, הולנד ובריטניה) היום בחופש – מציינים את חג הפועלים. ואני יושבת מול מרקע המחשב שלי, בעבודה, וחושבת שבעצם גם אנחנו, פועלים, פועלים מודרניים. הצווארון הכחול מוחלף היום בלובשי חלוקים לבנים הרכונים על מיקרוסקופים ומייצרים בשיטת הסרט הנע רכיבים אלקטרוניים זעירים. מתחילים משמרת בשעה 7 בבוקר, עוצרים לשתי הפסקות אוכל, בחדר האוכל במהלך היום ובשעה 4 מחתימים את הכרטיס ובעיניים טרוטות הולכים לדרכם. הזומבי המודרני שהמנהל שלו נוהג ברכב ליסינג מפואר, מסתובב בעולם בין פגישות ובילויים במחלקת עסקים וחי ברמה אחרת משכר הגבוה עד פי 10 משכרו של הפועל.
המעמדות קיימים אך האידיולוגיה איננה.
המדינה בעלת אופי סוציאליסטי שהיתה קיימת עד שנות ה70 הפכה ליציר קפיטליסטי, תחרותי, מכור לגלובליזציה. הפער בין המעמדות גדל בצורה משמעותית כל כך, עובדים זרים וניצולם מתנהל כשגרה. נכים וניצולי שואה, זקנים וחלשים מושלכים לשולי החברה, נטמעים בתוך קו העוני שיורד כל פעם עוד קצת כדי לבלבל את הסטטיסטיקה. והשלטון מושחת, לא מקצועי, ולא לוקח אחריות על מעשיו, רודף בצע ושררה, מנצל בציניות את המושכות לתועלתו האישית.
אכזבה עמוקה מביאה אותי להתגעגע ל 1 במאי של פעם ולו רק בשל הסמל של הדגל האדום.
"כן" אמרתי לבתי – "לכי לצבוע את העיר באדום, אולי מישהו יזכר גם למה."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
